ראב"ד על ספרא, אמור, פרק יח א

סלת ואפית אותה ומנין אף חטים יקח ת"ל ולקחת. יכול אף שאר מנחות של צבור יהיו נקחין חטים ת"ל אותה: ובמנחות פרק אלו מנחות [עו:] מסיים בה הכי מפני החסרון מאי מפני החסרון א"ר אלעזר התורה חסה על ממונם של ישראל. ונראה לי דהכי פירושו למצוה סולת היא נקחית שאין עניות במקום עשירות: אבל מפני שלחם הפנים דבר גדול היה ובכל שבת ושבת היה התירן הכתוב ליקח חטים ולעשות מהם סולת וירויחו ללשכה מה שהחנוני היה מרויח עליהם בשכר טרחו ובשכר מעותיו: אבל שאר מנחות של צבור הבאות מן החטים. כגון שתי הלחם ומנחות נסכים של תמידים ומוספין לא היו נקחות אלא סלת לפי שאין בהם הוצא' גדולה כמו שיש בלחם הפנים. ואין עניות במקום עשירות שאינו דבר כבוד שהיו טוחנין בעזרה ומרקדין אותו בעזרה ומנפין אותו כדי לצמצם בשכר החנוני. וא"ת הא איכא נמי עומר שהיו מביאין אותו בשבלים לעזרה ומהבהבין אותו באור וטוענין אותו ומרקדין אותו בעזרה. התם לא איפשר בלאו הכי שהרי אפי' מצא קצור קוצר ואסורין לקצור לפני העומר וצריך לקצור בו מצות קלי הילכך לא איפשר לעשותו בידי הדיוט אלא בידי כהנים ושלוחי בית דין: