ראב"ד על ספרא, בהר, פרשה ה ב

אל תקח מאתו נשך ותרבית ממנו אי אתה לוקח אבל אתה נעשה לו ערב. לפי פשטו של דבר כך הוא אומר אל תקח מאתו נשך ותרבית כדי ליתן בכיסך אבל אתה לוקח ממנו כדי ליתן לבעל חובו גוי כיצד שאם הכניסך בערבות אצל גוי שהלוה ברבית והגיע זמן לפרוע גוי. ובא ותובע אותך מן הערבות ואתה בא אצל הלוה ותוציא ממנו הקרן והרבית ותפרענו לגוי: וכבר הביאו זאת הברייתא בבבא מציעא [עא.] והעמידו אותה כשיקבל עליו לדון בדיני ישראל כלומר שלא יתבע הערב תחלה עד שיתבע הלוה ויגבה ממנו אם יש בידו לפורעו: ובשעת פרעון בא הגוי אצל הלוה ותבעו בדין ולא מצא מה לגבות ממנו והלך אצל הערב והוציא ממנו הקרן והרבית מותר הערב היה לגבות מן הלוה כל מה שפרע בשבילו בכל עת שימצא לו נכסים. אבל אם לא קבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל כיון דגוי דיני' בתר ערבא אזיל אשתכח דגוי קא מוזיף לערב והערב מוזיף ללוה ברבית. הנה זה הענין יוצא לנו מפשטו של דבר. ויש עוד ענין אחר בערבות של גוי כגון שהלוה ישראל לגוי ברבית וישראל חברו נעשה לו ערב מן הכל יש דנין הענין לאיסור חמור יותר מן הראשון שאפי' קבל הגוי שהלוה לדון בדיני ישראל שלא ידחה המלוה אצל הערב אפי' הכי אסור שאם אין ביד הגוי מה יפרע לא יפרע מן הערב ישראל כי אם הקרן בלבד וגם אסור להעשות לו ערב מן הרבית כלל כי הערב גם הוא לוה שאם אין ביד הגוי לפרוע ילך אצל הערב והערב לא יצא מידי תורת לוה ומשועבד למלוה. ונמצא כי הוא משועבד לו עצמו לקרן ורבית. ויש דנין אותו להתר. יותר מן הראשון שאעפ"י שלא קבל הגוי הלוה לדון בדיני ישראל מותר לישראל ליעשות ערב בשבילו לישראל מה טעם כי הלוה הוא העיקר לשעבוד החוב ואם זה הערב התנה לו רבית בשבילו מה בכך אפילו משלו יתן לו הרבית מותר והרי זה כמי שאמר לחבירו הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלניא וכל שכן שכל מה שיתן לו יוציא מן הגוי. וא"ת למה לא יהא הענין קל מן הראשון ויהא צריך שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שלא ידחה את המלוה אצל הערב בשעת הפרעון אינו צריך מה טעם שלא אמרו יהי צריך לכך אלא בזמן שהגוי הוא המלוה וישראל לוה לערב שכל זמן שלא קבל הגוי המלוה לדון בדיני ישראל ילך לו תחלה אצל ישראל הערב להשמט ממנו ולדחותו אצל הלוה תחלה שכך דיניהם הילכך אף הערב נעשה לוה מן הגוי ונעשה מלוה לישראל אבל בזמן שהמלוה ישראל הוא שהלוה לגוי וישראל אחר נעשה לו ערב אין כח ביד ישראל המלוה לבא אצל ישראל הערב תחלה שהוא דוחה אותו אצל הלוה גוי ויאמר לו אין כחך יפה בזה הערבות יותר מערבות ישראל וילך אצל הלוה תחלה. וא"ת כשיבא אצל הגוי הלוה תחלה גם הוא ידחה אותו אצל הערב ישראל בדיניהם. אין כח ביד הלוה לדחות את המלוה מעליו בשביל הערב שאם הכניס עצמו בערבותיה מפני מה נפטר בחובו דיו לערב שיהיה כלוה ולא יותר ממנו. וכך דנין בכל יום כענין הזה הילכך מסתמא הרי הוא כמי שקבל עליו לדון בדיני ישראל. הרי לך שני עניינים הללו זה כנגד זה ואין בידי להכריע: