ראב"ד על ספרא, בהר, פרק ה א

מנין שאין אדם רשאי למכור שדהו ולהביא אפונדתו וליקח לו בית וליקח לו בהמה וכלים אלא אם כן העני ואין לו במה יחיה: ת"ל כי ימוך. והאי בהמה דקתני היא בהמה לרכוב עליה קאמר דומיא דכלים ובית שהם להנאת עצמו אבל שוורים לחרוש בהן מותר מההוא מעשה דגיטין פ' הניזקין [נב.]: אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו פי' דכתיב אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו ודרשינן התם מאדם ולא כל אדם וכו' יכול אם החרים את כולן יהו מוחרמין ת"ל אך: ואם לגבוה אפילו דעבד נמי לאו כלום הוא ק"ו להדיוט שאם בזבז ומכר לא עשה כלום. ויש מפרשי' שאם בזבז ומכר להדיוט מה שעשה עשוי שהרי לא מעט בו הכתוב כדרך שמיעט בהקדשות. וא"ת ק"ו איכא למיפרך מה להקדשות שכן אינן חוזרין אצלו ביובל אלא אורח ארעא קמ"ל שלא יהא אדם מפקיר נכסיו אפי' לצדקה ויהא מצמצם למזונותיו ק"ו מהקדש ואגב גררא איירי בה הכא לפי שהמוכר שדהו למזונות ענין בזבוז והפקר מזונות הוא. והכי מוצא מילתא במס' חולין [פד.] דלענין צמצום מזונותיו קאמר דשמעי' ליה לר' אלעזר בן עזריה מילתא כי האי גוונא כדאיתא התם: