ראב"ד על ספרא, בהר, פרק ב ד

יובל אעפ"י שלא שמטו פי' אעפ"י שלא שמטו קרקעית לבעליהן כגון דורו של יהויקים ודורו של צדקיהו שהיו רשעים אעפ"י כן הכשרים שבהם נוהגין בו קדושת יובל לזריעה ולקצירה ולכל קדושת הארץ. יכול אעפ"י שלא תקעו בשופר ת"ל היא. ומפר' בראש השנ' [ט:] טעמייהו במאי פליגי ר' יהודה ור' יוסי דר' יוסי כדקא מפרש טעמיה. ור' יהודה סבר מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו ולא לפני פניו דכתי' תעבירו שופר בכל ארצכ'. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור וכו' הרי תקיעת שופר ושילוח עבדים לפני הזכרת היובל ולפני פניו וכתי' בתריה ושבתם איש אל אחוזתו וגו' דהיינו שמטת קרקעות. ומיעוטא דהוא נדרש לשלוח עבדים שהוא סמוך לו לפניו ומשום הכי מעכב אבל לא לשמטת קרקעות שהוא לאחריו ולא לתקיעת שופר שהוא לפני פניו. וקשי' לי מאי חזי ר' יהודה דשדי מיעוט' דהוא לשלפניו בלחוד וריבוייא דיובל שדי אלפני פניו ואלאחריו והיכי אמרי' לרבי יהודה דקסב' מקרא נדרש לפניו ותו לא והרי רבויי' דיובל קא דריש אכולהו. ואיכא למימר דיובל לא משמע רבוייא אלא אסמכתא בעלמא הוא רבוייא אבל היא משמע מיעוטא ומדמיעוט' הוא לא דרשינן ליה אלא אלפניו בלחוד ממילא אסמכתא דרבוייא קאי אשארא. והאי דקאמר ר' יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה לאו רבוייא ממש קאמר אלא אסמכתא בעלמא. וקשיא לי מאי דקא מקשה בגמ' דר"ה לרבנן דאמרי שלשתן מעכבין והכתיב יובל. ומתרץ לאתויי בחיצה לארץ דאלמא יובל רבויא משמע: שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים פי' איפשר שלא יקנו עבד עברי ואם לא יקנו עבד נאמר שיבטל היובל. ור' יהודה נמי היכא דליכא עבד עברי בישראל לא נאמר דניבטיל יובל אלא ה"ק ר' יוסי כיון דעבד עברי איפשר דלא הוי ושופר אי אפשר שלא ימצא דינא הוא דלישרי עיכובא אתקיעת שופר: