ראב"ד על ספרא, בחוקתי, פרק יב ז

מנין למחויב שאמר אחד ערכו עלי שלא אמר כלום ת"ל אשר יחרם לא יפדה פי' והוא הדין אם אמר הוא עצמו ערכי עלי שאינו נערך וגזרת הכתוב הוא. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות קלות מנין ת"ל כל חרם: קשיא לי האי גירסא כי מאחר שנגמר דינו להריגה מה לי מיתה קלה מה לי מיתה חמורה: ונ"ל כי הוא ענין אחר לפי שכלל הכתוב בכללו שכל המומתין אינן נפדין ואפי' על ידי עצמן מאי טעמא משום דחשבינן ליה כמת ואין המת נערך. למדנו עכשו מן הכלל הזה שאינו יכול להנצל מן המיתה בשום ממון שאילו יכול להנצל הרי הוא כחי גמור ויש לי ערך. והשתא דילפינן הכי מהדין כללא אצטריכינן למימר אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה כגון מסית ומדיח ומברך את השם וכיוצא בהם שאין מביאין קרבן בשגגתן דכתיב אשר לא תיעשנה בעינן דבר שיש בו מעשה כדדרשינן בסדר ויקרא הילכך כיון שהן חמורות כל כך דין הוא שלא יהא להם פדיון בדמים. אבל חייבי מיתות קלות כגון מחלל וכיוצא בו שנתנה שגגתן לכפרה מנין שלא יהא להם פדיון בדמים ת"ל כל חרם: יכול עד שלא נגמר דינו כן ת"ל מן האדם ולא כל האדם. ודוגמת זו הגירסא שפירשתי ישנה בערכין [ו:] דתניא לפי שמצינו במומתין בידי שמים שנותנין ממון ומכפר להם פירו' דכתיב וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יכול אף במומתין בידי אדם כן ת"ל כל חרם לא יפדה. אין לי אלא חייבי מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה וכו':