ראב"ד על ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל ו

מבנין אב ושני כתובים לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא הרי וכו'. פשוטן של דברים מבנין אב וכתוב [אחד] כדאמרינן בעלמא חדא מחדא לא אתיא וכו':

מבנין אב ושני כתובים חדא מתרתי. והדבר ידוע לכל דחדא מתרתי אי לאו דהנהו תרתי מצרך צריכי לא גמרינן מנייהו לעלמא דכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ומשום הכי אצטריך למימר הכי לא הרי ולא הרי: וא"ת תינח לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים שהן שני כתובים המלמדין. אלא משכב ומושב והלא בנין אב מכתוב אחד הוא ומאי לא הרי לא הרי: תשובתך מפני שהיה לי לומר יצא המרכב כלומר שלא נלמוד אותו ממשכב לכך הוצרך לא הרי המשכב כהרי המושב אעפ"י שהמשכב והמושב מצרך צריכי ואינן שני כתובים הבאים כאחד אפילו הכי אינו למד מהם. ועכשו יש לנו לפרש מה אנו למדין ממשכב ומושב בכתוב אחד. ונאמר כי המשכב והמושב כך הם המטה והכסת והכר הוא המשכב המיוחד והכסא והספסל והקתדרא הוא מושב המיוחד. ואנו באין ללמד תולדותיהן כגון תיבת הבלנין והתיבה שפתחה מן הצד וערבה משני לוגין עד תשעה קבין שהן תולדות למשכב והסגוס והכדור והחלוק והטלית והקלסטר של ד' קבין שהן תולדות למושב כדאיתא בפרק זבין [פ"ב]. כל אלה אינן משכב ומושב מיוחדין אלא שהן משמשין שכיבה וישיבה עם מלאכתן והנך לא כתיבי בקראי אלא דגמרינן להו ממשכב המיוחדין בבנין אב תולדות המשכב ממשכב ותולדות המושב ממושב והיינו בנין אב מכתוב אחד: והצד השוה שבהן עשויין לנחת אדם לבדו. כלומר שאינו לתשמיש אחר והזב מטמא אותו בזובו לטמא אדם לטמא בגדים: שאדם במגע ובמשא אף כל וכו' כלומר כל אלו התולדות כיון שאינן עשויות אלא לנחת אדם לבדו הזב מטמא אותו בזובו וכו': יצא המרכב שהוא עשוי לסבלון אחר. פירוש לטעונת משא אחר לפעמי' לרכיבה פעמים למשא בשעה שאין שם רכיבה משום הכי לא גמרינן ליה ממשכב ומושב אע"ג דצריכי תרוייהו להשוות מגעו במשאו לטמא אדם אלא המשא בלבד הכתובה בו הטמאה היא זו מטמא אדם לטמא בגדים אבל מגעו לא: עתה נשאר לנו לפרש מאי לא הרי המשכב כהרי המושב ומה יש במשכב שאין במושב ובמושב שאין במשכב דבר זה מפורש בגמרא דבני מערבא [ב"ק פ"א ה"א] אם טמא מושב בטפח יטמא משכב בשלשה ומפני שטמא מושב בשלשה יטמא (מושב) [משכב] בטפח והכי פירוש שאלו כתב במושב ולא כתב המשכב לא הייתי למד אותו מן המושב מפני שזה די לו למלאכתו בטפח וזה אין די לו בשלשה טפחים. ואם כתב במשכב ולא כתב במושב הייתי למד אותו ממנו לטמא בשיעור המשכב בשלשה טפחים אבל בטפח לא כדי שלא יהא חמור הלמד מן המלמד לכך הוצרכו שניהם: ואי קשיא לך היכי אמרינן דתולדותיהן בבנין אב קא גמרי והא בפרשת זבים מקראי גמרינן להו דדרשינן על הכלי וכל המשכב. תשובתך נהי דאתרבי לקבל טומאה מן הזב דהתם הוא דכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבם בגדיו ובהני לא כתיבי ריבוי לתולדותיהן אלא בבנין אב קא גמרי כדאמ': הא דקתני הזב מטמא אותו ברובו וההוא דדרשינן בפרשת זבים [ספ"ב] אשר ישכב ואשר ישב עליו הזב עד שינשא רובו לא רוב גופו אמרינן אלא רוב משענתו אמרינן דאם כן סנדל לא משכחת לה שיהא טמא מדרס דהא רוב גופו אינו נושא עליו אלא ודאי רוב משענתו קאמר ואיפשר שעומד לפרקים על רגל אחד. אי נמי כשאדם הולך מרים רגלו אחת ונשען על האחרת: וכשאמרו על שבכה של ילדה שהיא טמאה מדרס ועל כיפת ראשה שהיא טמאה מדרס לא מפני סמיכת הראש בלבד הן טמאות מדרס דהכא ליכא לא רוב גופה ולא רוב משענתה ואעפ"י כי השבכה וכיפה הראש אינן מיוחדות לישיבה ולא לדריסת הרגל כיון שהן משמשות לשכיבה עם מלאכתן ולא בעינן שידרוס עליהן כעין מלאכתן אלא אפילו ישב על המנעלים או שישם הקתדרא תחת רגלו שאין דרך תשמישן בכך טמאות מדרס: ואם ישאל השואל כיון דבעינן רוב משענתו עליו האיך טמא מושב בטפח ומשכב בג' טפחים ואי איפשר לרוב גופו או רוב משענתו במושב בבגד שאין בו אלא טפח על טפח ובמשכב דרך שכיבה הואיל ואין בו אלא ג' טפחים. תשובתו איפשר שיצמצם אדם על פחות משני טפחים משהו ונמצא טפח אחד שהוא רוב מושבו והמשכב כמו כן איפשר שישכב אדם על שדרה בלבד שיגביה שוקיו וירכותיו ולא ישען אלא על השדרה ונמצא זה שוכב על פחות מששה טפחים והרי שלשה הם רוב משכבו ונראה לי דהא דבעינן למשכב שלשה על שלשה דוקא בבגד שאינו כלי או תכשיט אבל בתכשיט אם משמש שכיבה עם מלאכתו אף על פי שאין בו שלשה על שלשה טמא מדרס כגון שבכה של ילדה וכיפת הראש מטמאין מדרס כמה שהן והוא שישען עליו רוב משענתו. ואם ישאל השואל מה הפרש יש בין מרכב לסאה ותרקב שהמרכב מטמאין מדרס לטמא אדם לטמא בגדים במשא וסאה ותרקב אינן מטמאין במדרס כלל והלא זה וזה הם עשויין לתשמיש אחד: תשובתו מרכב עשוי לרכיבה ולתשמיש אחר פעמים לזה ופעמים לזה אבל סאה ותרקב אינן עשויין לישיבה כלל אלא לתשמיש אחר בלבד וכשישב עליו במקרה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתו והתורה אמרה אשר ישב עליו הזב שיהא עשוי לישיבה:

מבנין אב ושני כתובים. כיצד לא הרי פרשת נרות כהרי פרשת שלוח טמאים וכו' הצד השוה שבהן שהן בצווי מיד ולדורות אף כל שהן בצווי מיד ולדורות האי לא הרי לא אתפרש מאי היא ומייתי לה בגמרא דבני מערבא בריש נזיקין ולא מפרש בה מידי: ואפשר לומר פרשת נרות תדירא לעבודת פנים ושלוח טמאים אינו כן שלוח טמאים בכרת ונרות אינן בכרת ובשתיהן מצינו שהן מיד ולדורות בנרות כתיב בפ' אמור אל הכהנים חוקת עולם הרי דורות אמור ובפ' בהעלותך כתיב ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה הרי מיד וכן בשלוח טמאים בפ' נשא כתיב ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם ובפרשת זאת חוקת התורה כתיב והיה לכם לחוקת עולם. ועוד כתיב את משכן ה' טמא ונכרתה וכו' ודרשינן בשבועות [טז:] אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה ועל המקדש לא יהא חייב. ואלו נאמר מקדש הייתי אומר על מקדש הוא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם וכו' ותרוויהו מגמרי לשאר צוואות שבתורה שיהיו מיד ולדורות מנין ת"ל צו: ולא הוו שני כתובים הבאים כאחד דהא מצרך צריכי כדאמרינן. וקשיא לי דתניא בספרי [פ' נשא] ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם למדנו שהצווי מיד ולדורות מנין ת"ל צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו' הא למדת שהצווי מיד ולדורות ואיפשר לומר דבשלוח טמאים לא אשכחן ביה לדורות שלוח כמו שמצינו מיד דההוא דכתיב בפרשת זאת חוקת לדורות בטמא מת בלבד הוא אבל בשאר הטמאים הכתובים בפרשת נשא לא אשכחן ביה דורות ומשום הכי אייתי ליה מנרות שהוא שלוח בצו מיד ולדורות. ומיהו כשאנו באים ללמוד שאר צוואות שבתורה מנרות יקשה לנו שלוח טמאים דטמא מת דהוו להו שני כתובים הבאים כאחד לכך הוצרך לומר כאן לא הרי פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת נרות וכו' ובההיא ברייתא דספרי דאייתינן לעיל מסיים בה הכי מנין לכל הצוואות שבתורה היה ר' ישמעאל אומר הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט ופרט לך הכתוב באחד מהם שיהא מיד ולדורות אף פורט אני את כולן ושמע מינה דבהדיא אשכחן להו לתרוייהו מיד ולדורות ואף על גב דבפרשת אמור לא כתיב ביה מיד ולדורות כנרות בפרשת צו בדוכתא אחריתא מיהא איתא כדכתיבנן לעיל בשלוח טמאים אף על גב דבפרשת צו לא אשכחן לדורות בדוכתא אחריתי מיהא אשכחן: ואי קשיא לך האי תנא דהכא מאי טעמא קא חשיב לה להאי מילתא בבנין אב איבעי ליה למיחשבה בגזירה שוה דהא ילפינן לה בצו. איכא למימר משום דצו לא מפנן דלגופייהו אתו משום הכי לא ילפינן להו בגזירה שוה והכי אשכחן לרבי ישמעאל במסכת נדה בפרק המפלת [כב:] דסבירא ליה כל גזירה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין ממנה מופנה מצד אחד למדין ומשיבין: וטוב מזה הטעם דהא תנא לכל התורה יליף מנרות ושלוח טמאים שיהו מיד ולדורות ולא לאותם פרשיות בלבד שכתוב בהן צו אלא לכל המצות שבתורה שהן קרויין מצות. והא דקתני הכא הצד השוה שבהן שהן בצו לאו מדוקייא דצו נקט ליה אלא שם צואה קאמר: תדע דהא במילה שתהא בכרת מיד ולדורות דילפינן לה במסכת קדושין [כט.] דילפינן מע"ז דכתיב בה מהיום והלאה לדורותיכם הא לא כתיב בה במילה צו ולא צוה אלא מדכתי' וישמור משמרתי מצותי חוקותי: וילפינן לה שם צואה מע"ז בבנין אב הילכך לכל התורה כולה נמי ילפינן דהא כתיב אלה המצות: וא"ת והלא שלשה כתובים נינהו נרות ושלוח טמאים וע"ז ולכ"ע אין מלמדין: איכא למימר מה לע"ז שכן כופר בעיקר והדר דינא נרות וטמאות יוכיחו. מה להצד השוה שבהן שכן [יש] בהם צד פנים ע"ז תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן בצוואה מיד ולדורות אף כל וכו' להכי לא תנייה הכא משום דבנין אב ושני כתובים ובנין אב משלשה כתובים חד גוונא נינהו ולא צריכי למתנייה: