ראב"ד על ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל טז

דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע בית שיש בו אבנים ועפר ועצים ובית מה שאין וכו' וכשהוא אומר למטה ונתן את הבית את אבניו ואת עציו הא למדת שאין מטמא בנגעים עד שיהא בו וכו': קשיא לי היינו כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כדאמרינן לעיל. ואיכא למימר לפי שאין זה פרט כשאר פרטין שהן מלמדין את הכללות אלא שבא ללמד כי אף העצים והעפר שבבית יהיו טמאים מפני נגע האבנים והכל צריך נתיצה. ואיפשר שאם [אין] שם עצים ועפר כמו כן יהיה טמא בנגעים אלא יש ללמד דבר מסופו כדאמרינן וכן הכלל הזה אינו כשאר כללות שנדרש בו לשון ריבוי אלא למדרש הוא בא כדדרשינן ליה בדוכתיה: בבית ארץ פרט לבית בספינה או באסבריה ולהביא בית הבנוי בארבעת קורות או על ארבע עמודים. אי נמי כי בכלל עצמו מוחזר בסוף ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. נמצא כי מלת בבית שהיא הכלל אינה צריכה בתחילת הענין והסוף הוא העיקר לכל. תדע למאן דאמר כלל ופרט המרוחקין זה מזה מחד ענינא לא דרשינן להו בכלל ופרט אלא כללא ופרטא תרוייהו דדרשינן ומרבינן מכללא וממעטינן מפרטא מאי טעמא לא אמרינן בהו דבר הלמד מסופו לדון את הכלל על פי הפרט כי הכא אלא מפני שאין זה כלל כשאר כללות לדרוש ממנו אלא למדרשו הוא בא כדאמרן: ועיקר כלל ופרט המרוחקין זה מזה מפורשים בסנהדרין פ' נגמר הדין [מו.] כענין והומת ותלית. והנה מדה זו בתורה כלל ופרט אלא שהענין מתפרש בתוכו ילמד. ולפי דעתי מסופו לאו דוקא אלא כל שכן שאם נתפרש הדבר בתחלתו שכל הענין כולו הולך ע"פ אותו הפירוש הראשון והאי דקאמר הכא מסופו משום דכבר (המלמד) אמר דבר הלמד מעניינו דשמעינן מיניה דאפי' מענין הסמוך לו כי ההוא דקרחת וגבחת וכי ההוא דלא תגנובו שאנו למדין ענין מענין וכל שכן מתחלת הענין עצמו ומשום הכי קאמר הכא מסופו כנ"ל: