ראב"ד על ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל יד

דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו וכו'. כיצד ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת וכו' שאין ת"ל כי כחטאת האשם הוא לכהן פי' שהרי כבר נאמר בפרשת צו את אהרן אלא לפי שיצא דבר החדש לידון בבהונות: ואי קשיא לך כיון שהוחזר לכללו שחיטת צפון דמפרש ברישא דקרא למה לי והלא כבר נאמר בפרש' צו את אהרן במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק וכו' הא מילתא מיפרשא כדכתי' לפי שיצא לידון בהעמדה יכול מקום העמדה שם תהא שחיטה ת"ל ושחט את הכבש וכו' ואעפ"י שהחזירו לשחיטת צפון אם לא החזירו לכל דבר לא היה מוחזר: וא"ת מה בין מדה זו למדה ראשונה שהזכרנו שהרי אין דנין בשתיהן אלא מה שנתפרש שם בהם אלא א"כ החזירן לכללן. תשובתך ודאי כן הוא שהדין שלהם אחד אלא שיש בזו יתרון על הראשונה כי הראשונה יצאה לטעון [טוען] אחר שלא כעניינו (כעין) [בענין] טומאת נתקים שאינה מענין הנגעים הראשונים כלל ומן הדין אין לדון בהם מדיני הראשונים כלום אלא אם כן נתפרש בהם. והמדה הזו באה ללמד שאעפ"י שהענין הזה כענין הראשון כגון אשם מצורע שהוא קדשי הקדשים כשאר אשמות וטעון שחיטת צפון כמותן ואפי' הכי הואיל ונתחדש בו דבר אין לך בו אלא (חדושו) [משעת] חדושו ואילך עד שיחזירנו לכללו. ואף על פי שהיינו יכולין ללמוד את הראשונה מזו כיון שיש ביניהם מעלה חשבו אותם שתי מדות: אי נמי אשמעינן על הנתקים שאעפ"י שנקראו נגע צרעת כשאר נגעים אין למדין אותם מהם הואיל ויבאו לטעון טעון אחר שלא כעניינו: