ראב"ד על ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל יא

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו. ונראה לי כי שני דברים הם כלומר כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל למה יצא בודאי ללמד יצא הואיל ולא נתחדש בו דבר ולא ללמד על עצמו יצא שהרי לא נתחדש בו כלום אלא ללמד על הכלל כולו יצא: כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לי"י וטומאתו עליו ונכרתה וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים הם שהרי נאמר בפרשת אמור אל הכהנים וינזרו מקדשי בני ישראל וכו' הרי כתיב כרת בטומאות קדשים. וא"ת למה אין דנין מדה זו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט ועל השלמים יהא חייב ועל השאר יהא פטור נשיב ונאמר כי כלל ופרט המרוחקים בשתי פרשיות לדברי הכל אין דנין אותו בכלל ופרט והכי איתא בפסחים בפ"ק [ו:]: