רבי עקיבא איגר תנינא קכו

דמזו עליה בה"ש אסור לעבוד עבודה למחרתו ביום א' דשמא הי' לילה ועדיין מחוסר הערב שמש דלענין עבודה בודאי ליכא למיתי עלה מדין ס"ס, דספק היה טמא ולא נטמא בהזאה זו, הא בממנ"פ אם טמא הוא, ממילא אסור לעבוד עבודה ואם הוא טהור הא נטמא בהזאה זו, דלמא הי' לילה ומחוסר הערב שמש, גם הא הוא בחזקת טהור ולא נודע לנו שום טומאה אלא משום מעלה בעלמא חיישינן לה

ולזה נראה דבלא"ה צריכים להבין בהא דפרכינן דהזאה שבות הא אם איסורא דהזאה משום דהוא כמתקן כמו דפי' רש"י רפ"ו דפסחים, הא הכא לגבי השבות הוי ספק דרבנן שמא טהור הוא ואין כאן תיקון, וביותר הא באמת מחזיקים אותו לטהור מעליא, רק דמשום מעלה חששו לחשש רחוק לגבי עבודת יוה"כ, ואף זהו רק לכתחילה אבל בדיעבד אף בלא הזאה עבודתו כשירה, דהא בכהן אחר שמתקנין לו עובד בלא הזאה, וכיון שכן דמחזיקין לטהור ועבודתו כשירה בלא הזאה מה מתקן מקרי, וצ"ל דפרכת הש"ס מכח השבות דשמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, והיינו למה דמסקינן פ"ו דפסחים דמחוסר כפורים בע"פ בשבת אין מזין דהטעם דשמא יעבירנו וע"כ הא דלא נקט התם משום מתקן דלא הי' ראוי להחמיר בשבות זה לגבי עשיית פסח ולגבי שמא יעבירנו, גם הכא אף דמחזיקין ליה לטהור מדינא, מ"מ כל שאנחנו מצריכינן ליה להזאה שייך החשש שמא יעבירנו, והנה במגילה בספר טורי אבן פ"ק ביאר הא דס"ל לר' יוסף שם דמגילה בשבת לא, דעיניהם של עניים נושאות למקרא מגילה ולא נקט ג"כ הטעם שמא יעבירנו, דהא טעמא ממילא מוכח גבי שופר ולולב, היינו משום לישנא דרבה הכל חייבים משמע דוקא משום בהלת החיוב המוטל עליו מצוי שישכח ויעביר ד"א והא דטבילה דאמרינן ביצה (דף י"ח) שמא יעבירנו אף דאין מחוייב בכך, צ"ל דלגבי רשות חיישינן בחשש מועט אף דאינו בהול על חיובו, אבל במקום מצוה אין ראוי לחוש לחשש רחוק, שישכח ויעביר רק היכי דבהול על חיובו בזה מצוי שישכח א"כ י"ל דזהו באמת הפלוגתא דאמוראי בביצה, דאינך דנקטו התם טעם אחר ולא משום שמא יעבירנו, היינו במקום דלא בהול על חיובו ל"ח כלל שיעבירנו, ורבה ס"ל דלגבי רשות חיישינן גם ללא שכיח שיעבירנו ובזה פליגי רבה ור"י במגילה, דר"י לשיטתי' דס"ל בטבילת כלים הטעם שמא יסחוט ולא לשמא יעבירנו, כיון דליכא חיוב, לא שכיח שיעבירנו, ה"נ סבר במגילה כיון דליכא חיוב דאורייתא עליו אינו בהול כ"כ, ורבה לשיטתיה דלגבי רשות חיישינן גם ללא שכיח, ה"נ במגילה במקום דליכא מצוה דאורייתא חיישינן בקל שיעבירנו עיי"ש

לפ"ז נ"ל דלר"י ואינך אמוראי בביצה צריכים אנו באיסור הזאה לב' הטעמים, דבשבת דעלמא ליתא לחשש שמא יעבירנו כיון דליכא חיוב ולא בהול, בזה צריכים לטעמא דמתקן, ובע"פ בשבת דלגבי פסח לא הי' ראוי משום שבות דמתקן כנ"ל, בזה הטעם דשמא יעבירנו כיון דהחיוב פסח עליו בהול, ולפ"ז י"ל דפרכת הש"ס והא הזאה שבות קאי לרבה דקיי"ל כוותיה דאף בלא בהול, מ"מ במידי דרשות חיישינן לה ה"נ ההזאה זו דליכא מצוה דאורייתא ראוי לחוש לשמא יעבירנו אף בלא בהול, אבל לאינך אמוראי הנ"ל דבשבתות דעלמא ל"ל ליעבירנו ואסור רק משום תיקון י"ל דהכא לא שייך תיקון, כיון דמחזקינן ליה לטהור מעליא וכנ"ל: וכיון שכן מיושב קושייתו הנ"ל דאביי משני שפיר דמודו לי' בפני' דאיהו לשיטתי' דהקשה בביצה לטעמא דרב יש לו בור בחצירו הרי דלא ס"ל לטעמא דרבה שם, א"כ י"ל דבלא בהול ל"ג כלל ליעבירנו, והכא דליכא תיקון מותר להזות גם בשבת בפני' קודם בה"ש, א"כ י"ל דר"ח ס"ל בזה כרבה דחיישינן גם בלא בהול, וממילא גם בהזאה זו חיישינן לשמא יעבירנו ובשבת צריכים להזות בה"ש וא"א לו לעבוד ביום א' מש"ה מוכח לומר דמתני' דלא כרע"ק

ולפ"ז יש לקיים ראיית הת"ש הנ"ל דגם באפוקי יומא ל"ג, ממה דמשני לבר משבת, והא איכא ג"כ לבר מבר זוגי', ומה דתרצנו דמותר מטעם ס"ס, התינח לטעמא דמתקן שייך לומר ס' דטהור הוא, וליכא תיקון, אבל למה דהעלינו דבלא"ה ליתא לפרכת הש"ס לטעמא דמתקן, ע"כ הסוגיא קאי לטעמא דשמא יעבירנו ובזה ליכא ס"ס, דאף אם קמי שמיא גליא דטהור הוא, מ"מ כיון דאנן מורים לו להזות שייך החשש שיעבירנו, אע"כ הא דבה"ש מותר הוא מטעם דל"ג בה"ש אף דאפוקי יומא ודו"ק

ידידו ד"ש עקיבא בהרב רבי משה זצללה"ה. תשובה קטו לחתן בני ידידי הרב ר' יעקב נ"י אב"ד דק"ק וואנגראוויץ

מה דהקשה בדברי מהרש"א כתובות (דף ב') בתוס' ד"ה ודלמא, דלא מסתבר לומר דהו"ל לכתוב שבת או שבוע כיון דסוף סוף צריך לכתוב זמן, אין בזה יתיר במה שכתב היום ממש, גם אם יכתוב שבת נימא דהו"ל לכתוב שבוע

בודאי דברי המהרש"א בזה קשים לשמוע, ובעיקר קושיית מהרש"א אמרתי בפשוטו דלכאורה קשה מאי הקשו תוס' דהוי גט שאין בו זמן, הא אם מתי גופא כמו זמן, דהא לא שייך חשש דחיפוי, כיון דאם תברר דמת בעלה מקודם הזנות היא באמת פנויה, ומה תרויח בגט אם היא פנויה מחמת הגט, ממילא היא פנויה מחמת אלמנות, דהא הגט לא חל עד מיתת הבעל, וגם לר"ל דמשום פירי, הא כתבו תוס' בגיטין בסוגיא דחיפוי בגט מאוחר כשר גם לר"ל דבמאוחר א"א לגרש בו לחול מיד ובכה"ג לא הפסידה פירות משעת חתימה, א"כ ה"נ אם נכתב אם מתי א"א לגרש בגט זה לחול מיד ואין לה הפירות, ואף אם לר"ל יהי' בכלל אין בו זמן, מ"מ הא בסוגיא קאי אליבא דרבא דאמר אין אונס בגיטין, ורבא לא סבר כר"ל דהא כייל ביבמות (דף ל"ז) בכ"מ הלכה כר"ל, בהני תלת, ועוד ראיה מההיא דגיטין (דף ע"ו) א"ל רב עיליש לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסף רבא, וא"א דרבא סבר כר"ל משעת חתימה ממילא מיד נסתלקה מהפירות מעידן חתימה והוי חצירה, [וזהו אפשר לדחות דעובדא היה בגט בלא חתימה רק דבא לגרשה בעידי מסירה דבזה לא הפסידה הפירות, לר"ל עד הנתינה, ולזה נראה דקושיית תוס' דהא מבואר בגיטין (דף ע"ב ע"ב) דהרי זה גיטך וכו' מיירי שאומר כן בע"פ, ולזה הקשו תוס' שפיר דאם אין בו זמן הא פסול, ולפ"ז ליתא לקושיות מהרש"א, דקושייתם לנכון דרישא ע"כ מיירי ביש בו זמן מוכח דזמנו של שטר מוכיח, דאל"כ למאי כתב הזמן יום פלוני ואומר בע"פ אם מתי הי' לו לכתוב רק הך דאם מתי והיה כשר מדינא דזהו עצמו הוי זמן וכנ"ל ונכון

ועדיין צריך ביאור דמה תירצו דמיירי במאוחר, הא מ"מ מוכרח דכוונתו במעכשיו דהיינו מיום המאוחר, מדלא כתב סתם התנאי אם מתי, א"כ איך מיירי, אי מת קודם זמן המאוחר מאי אירי' דאמר אם מתי, הא בלא"ה אינו גט למה דמסקו תוס' בגיטין דמאוחר אינה מגורשת עד זמן המאוחר, וכיון דמת מקודם ממילא לא חל אחר מיתה ואם דמת אחר יום המאוחר עדיין קשה, נימא זמנו מוכיח דמגרשה מיום המאוחר בתנאי דאם מתי ומגורשת למפרע מיום המאוחר, אבל ג"ז לק"מ דבמאוחר אין הוכחה מכח הזמן די"ל דרצו ששניהם יהיה שלא יחול הגט עד אחר שיהיה שיגיע הזמן וגם ימות אז יחול הגט והוצרך לכתוב זמן שלפי דעתו שיש גט אחר מיתה, מש"ה אם ימות תוך הזמן לא תתגרש עד יום המאוחר וק"ל: