רבי עקיבא איגר תנינא קז

מוכרח, דהא י"ל דפרכת הש"ס לאו מדר"א אלא מדברי חכמים דאמרי מגבב משלפניו ומדליק, אבל לחצוץ בו שיניו לא אלא דתוס' לשיטתייהו דכתבו בדיבור שלאח"ז ד"ה וחכמים אומרים וכו', דטעמא דרבנן דאסור לחצוץ שיניו דשמא יקטום, א"כ ליכא קושיא מדברי חכמים, וע"כ דפרכת הש"ס מדר"א מש"ה דחו פירש"י בזה, והוכיחו שפיר דר"א דוקא משלפניו קאמר אבל רש"י לשיטתיה דס"ל דטעמייהו דרבנן משום מוקצה, י"ל באמת דפירכת הש"ס מדברי חכמים דאסרו משום מוקצה במקום כבוד הבריות, ואדרבא מאותו סוגיא ראיה ברורה לשיטת רש"י, דר"א לאו דוקא משלפניו קאמר, ובתחילה נקדים דמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה וחכמים דטעמייהו מגזירה דשמא יקטום וכתבו וכן מסיק בגמ' אינו מובן, דאדרבא בהיפוך מוכח, דהא בברייתא דפלוגתא דר"א ורבנן, דר"א אמר נוטל קיסם משלפניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס קתני עלה ושוים שלא יקטמנו וכו' וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, הרי דחכמים דר"א דברייתא זו סבר דברייתא דקטימה הוי כלאחר יד, וממילא לא חיישינן לשמא יקטום, כדאמרינן בסוגיא עלה דרבנן דאמרי התם פטור אבל אסור הכא שרי לכתחילה, וא"כ הא דאסרי רבנן, דהתם ברישא ליטול מן החצר לחצוץ בו שיניו ע"כ משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה, א"כ שפיר כתב רש"י הך טעם בדרבנן דמתני' דמה"ת נימא רבנן דר"א דמתני' לאו הנך רבנן דר"א דברייתא ולפ"ז י"ל ראיה ברורה לרש"י הנ"ל, דלכאורה תמוה בסוגיא דשבת דפריך מפלוגתא דר"א ורבנן דברייתא דלא יטול אלא מן האבוס, ואמאי לא פריך מפלוגתא דר"א ורבנן דמתני', וזהו לכאורה תמיה גדולה, ולהנ"ל ניחא דממתני' י"ל דטעמייהו דרבנן משום שמא יקטום, ולזה פריך מברייתא דרבנן ס"ל דקטומא הוי כלאחר יד. וממילא לא גזרינן לשמא יקטום, וע"כ האיסור דקיסם לחצוץ שיניו משום מוקצה דגזרינן אף במקום כבוד הבריות ומעתה אם נימא דר"א דוקא מלפניו קאמר, עדיין קשה לפרוך ממתני' דהא עכ"פ מדר"א מוכח מדשרי מלפניו ול"ג שמא יקטום הא דאסור בשל חצר משום מוקצה ובזה לא מצינו חולק, אע"כ דר"א לאו דוקא קאמר, ופירכא רק מדברי חכמים, והו"מ לומר דטעמייהו מגזירה שמא יקטום מש"ה פריך רק מהברייתא וכנ"ל, ולתוס' דהפרכא מדר"א קשה כנ"ל דלפרוך מדר"א דמתני' וצ"ע

תשובה קא לכבוד ידידי הג' אבדק"ק צעמפילבורג הרב ר' טוביה נ"י

על תמיהת רומעכ"ת נ"י בהרשב"א גיטין פרק הזורק שכתב בהא דמוקי רבה ור"י בב' כיתי עדים אחת אומרת קרוב לו, דהוי חזקת חיוב נגד חזקת ממון, דמ"מ לפי מה דרצו לומר ביבמות דרבה ור"י ס"ל דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ישאר הקושיא דהא חזקת חיוב אסתלק מכח התרי ותרי, וממילא לא מפקינן מיד המחזיק כההיא דבר שטיא

לענ"ד י"ל למ"ש תוס' בסוגיין ד"ה מחצה על מחצה הכא לא שייך המע"ה וכו' ועיין מהרש"א דמ"מ יקשה על רבה ור"י דנימא הממע"ה, ומתרץ על פי דברי המרדכי דמתני' מיירי שהמעות עדיין בעין, והלוה בא לחזור וליטול מעותיו לחזרה, ביאור הדברים, דמ"מ זהו רק לרבה ור"י דקרוב לו היינו תוך ד"א, מש"ה אם הוא קרוב לו זכה המלוה במעותיו בקנין חצר, וא"י הלוה לחזור, אבל לאוקימתא דר"י קרוב לו אפילו ק' אמה דליכא קנין חצר רק בגט משום תקנת עגונות ובחוב איירי דא"ל זרוק לי חוב בתורת גיטין והפטר דזהו יועיל לענין פטור דלוה, דהמלוה פטרו כשיזרוק לתוך ק' אמות שלו, אבל בבעין והלוה רוצה לחזור וליטול מעותיו ואף בקרוב להמלוה כיון דאינו תוך ד"א במה זכה המלוה בהמעות הא ליכא קנין חצר, אע"כ דמתני' לא מיירי בהכי לענין בעין ולחזרה, אלא דמיירי בנאבד המעות ולענין חיובו ופטורו דהלוה לשלם שנית, ובמחצה ע"מ לשלם החצי, ולזה הוצרכו תוס' לדבריהם דבזה ל"ש הממע"ה, ולפ"ז י"ל הא דהקשה הרשב"א כן על רבה ור"י ולא ניחא ליה לפרש כהמרדכי דמיירי בבעין ולחזרה, דיקשה דזהו חזקת מר"ק בספק בקנין, ויהי' ביד הלוה לחזור וליטול כל מעותיו, [וע' בחידושי הרשב"א גיטין (ס"ג) גבי הולך כזכי דכתב ולגבי מתנה מספקא לן, ואוקי ממונא בחזקת מרא דלא דמי לחוב ופקדון, דכיון דבמה שיש בידו משל אחרים משדר ליה ספיקו לקולא דבעלים היא ע"ש, מ"מ יש לחלק כמובן, גם אם דומה להתם יקשה בהיפוך דנימא דמספיקא קולא דבעלים ולא יהיה ביד הלוה לחזור כלל ואמאי יחלוקו,] מש"ה מפרש הרשב"א בנאבד, ולענין חיובא ופטורי דהלוה והוי חזקת חיוב נגד חזקת פטור, וכ"ז למסקנא, דתרי ותרי ספיקא דרבנן, אבל לס"ד דספיקא דאוריי', היינו מפרשים באמת כהמרדכי דמיירי בבעין, ואין כאן מוחזק דהשתא וחזקת מר"ק מכח תרי ותרי מש"ה יחלוקו

ודרך גררא אכתוב לכבודו מה דתמוה לי באותו ענין בתוס' ד"ה קרוב לה וכו', וקשה דבפ"ק דמציעא וכו' וכן הקשו תוס' בב"מ, ולא זכיתי להבין קושייתם, דאנן ילפינן מציאה מגט, על היסוד דחצר משום יד הוא, וממילא דאחר דתקנו בגדול במציאה דהוי חצירו קונה ג"כ לקטנה, דכל מה שהיא חצרה הוי כידה, אבל לענין זה יש חילוק, דבגט הקנו לה אפילו ק' אמה שיהיה חצירה, ובמציאה תקנו רק ד' אמות להיות חצירה, ובזה ל"ש למילף מציאה מגט על מהות כמה הוא חצירה וצע"ג, וכבר עמדתי בזה במק"א

תשובה קב לכבוד ידידי הרב ר' ישראל וורעשנא נ"י ראב"ד בק"ק ראוויטש. מה דהקשה רומפכ"ת בש"ך יו"ד סס"י ס"ו סי"ג דכתב ומדברי הרב נראה וכו' דבאיסור כחוש אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, והקשה מעכ"ת דהא קיי"ל דדבר בלוע ויוצא מכלי בלא רוטב והיינו כיון דאין לו טעם של עצמו לא נסרך הבליעה בו, וא"כ הקליפה דביצה דמי לכלי ואינו דומה דמחתיכה לחתיכה

נ"ל דיש לומר כיון דקיי"ל דקליפה אין לו שיעור והוא למעט אפשר דקליפת הביצה לא נבלע בכל עוביו רק מעט מעוביו שהוא במקום קליפה ולשאר עובי הקליפה לא נכנס מקליפה לקליפה דהוי כמו ב' כלים הנוגעים זה בזה, אף דהוא מחובר וגוש א', מ"מ אינו יוצא מצד זה לצד זה, דדוקא מכלי למאכל יוצא בלא רוטב אבל מכלי לכלי לא, וכן מוכח לומר דהלא במאכל איסור חם מונח על הכלי חם ונאסר הכל כדי קליפה ומהני שיקלוף הכלי, ואמא לא נימא כיון דהכלי חם יוצא מקליפה זו לקליפה שסמוכה לה וכן לעולם ותאסור כל הכלי, דהא בלוע יוצא מכלי בלא רוטב, וא"כ תצא מקליפה לקליפה, אע"כ דמצד זה לצד זה אינו יוצא בכלי בלא רוטב ואף דאם נגע איסור חם על גבי הכלי מבחוץ ונאסר כ"ק, ואם בשלו באותו כלי אמרינן דהרוטב מוציא הבלע של קליפה חצונה של הכלי ונאסר התבשיל, ואלו בב' כלים כה"ג שיש בכל אחד רוטב ונוגעים להדדי אין נאסרים כמבואר ססי' צ"ב הרי דבכלי אחד מצד זה לצד זה לא מקרי ב' כלים צ"ל דוקא כשיש בתוכו רוטב, שכח הרוטב נכנס בכל עובי הכלי מש"ה מוציא הבלע כל מה שבעביו, אבל כל שאין רוטב בתוכו מקרו ב' כלים לענין שאין הבלוע יוצא מקליפה לקליפה, ובזה נדחה מה שהוכיח הש"ך דלא כהרמ"א דקליפת הביצה לא מקרי בלוע, מדתלה הרשב"א טעם ההיתר דאין צלי אוסר יותר מכ"ק ולא נקט ההיתר דהוי בלוע, ולדברינו לק"מ, דאלו הים צלי אוסר עד ס' והי' הבלע נכנס בכל עובי קליפת הביצה היה המאכל אסור אף שהוא בלוע, דקליפת הביצה הוי כמו כלי