רבי עקיבא איגר החדשות רכז

הוי דם שפירש ממקום למקום דעדיין היתר, ובשעה שמבשלים אח"כ דאז ראוי להתחיל האיסור חל הספק שמא יצא על ידי מליחה ולא נאסר לעולם והוי ספק דרבנן ולקולא ולזה תירצו דפריש לגמרי לחוץ ואסור ג"כ מיד באומצא, ומ"מ רחוק הוא בעיני לאמתתן וצ"ע

ועיין בהרא"ש פרק כ"ה סימן מ"ט בנמלח בכלי שא"מ ומקצתה תוך הציר דאסר הר"ף לכל החתיכה דאמרינן דפירש הדם ממקום למקום. ומקרי דם אברים שפירש, והרא"ש השיב עליו דמי הוא הנביא שהגיד דפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי מ"ש. והפר"ח רס"י ס"ז הקשה הא בלא"ה ס״ל להרא"ש בפסקיו פ"ק דחולין ובתשו' כלל ב' דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, ונדחק הפר"ח דהרא"ש לדבריו דהר"ף קאמר. ולענ"ד א"צ לזה, דהרי למה דאסר הר"ף החתיכה נשמע ב' דברים הא' דמה שפירש ממקום למקום על ידי חוזק המליחה אינו יוצא עוד ע"י מליחה, וגם מדאסר לאכלו אפילו צלי נשמע דס"ל דדם איברים שפירש במה דפירש ממקום למקום. והרא"ש בתשובה שם השיג עליו בתרתי, וז"ל לא מסתבר למימר שמקצת החתיכה המונחת בציר מונעת העליון שמחוץ לציר לפלוט ואף אם היה מונע לפלוט הוי דם איברים שלא פירש, וא"ת כשיבשלהו יפלוט, מ"מ יהא מותר בצלי עיי"ש, הרי להדיא דאם נניח להר"ף סברתו דדם נבלע ממקום למקום היה מודה לו הרא"ש דאסור עכ"פ לבשלו, וא"כ משום הכי הוצרך בפסקיו לבא בטענה דמי הנביא שהגיד וכו' כדי להתירו אף בבישול, דבזה לא יספיק ההיתר דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, דמ״מ יאסר בבישול דיפרוש ע"י בישול, ומה שלא חלק הרא"ש ג"כ על גוף יסוד דפירש ממקום למקום לא מקרי פירש, היינו דסמך אדבריו שכ"כ בפ"ק דחולין, כנלע"ד ברור לפשוט: תשובה סג

וכעת אודיע לכבודו מה דנשאלתי אתמול מבחור אחד בן כ"ג שנים דמרגיש בעצמו ביצה א' של שמאל מעוכה ונשפך כקיתון ממש, ואין ידוע לו אם נולד כך, או שבא לו ע"י דחיפת אדם. וכדומה ויש לי לדון דספק פצועה דכה מותר לבוא בקהל כמו דדרשינן ממזר וודאי וכו' ה"נ יש לומר פצוע דקה וודאי, ואף דחכמים אסרו ממזר ספק, היינו מטעם מעלת יוחסין, משא"כ בפצוע דקה דאינו מוליד, ויש לומר כיון דאין זה פגם ופסול יחוס רק דמגזרת הכתוב אסור לבוא בקהל, לא שייך גביה מעלת יוחסין

עוד יש מקום לדון לשיטת תוס' דסוברים דבבהמה שנמצא טריפה דהגבינות שלה אסורה דלא שייך לומר אוקמה אחזקה כיון דלא נתברר בשעתה דאינה טריפה, א"כ יש לומר בנידון דידן דליכא חזקה מבוררת שלא נולד פציעה דקה, ממילא י"ל בהיפך דדנין אותו כשעת מציאתן כיון דעכשיו פ"ד כך הוא מעולם אף דכתב תוס' דכל הטמאים כשעת מציאתן הוא רק לקדשים ולחומרא, היינו היכי דהיה חזקה בהיפוך, אבל הכא די"ל דמעולם היה כך דנין שפיר אותו כהשתא ומחזקינן דנולד פ"ד. אולם למה דקיי"ל יו"ד סימן פ"א כשיטת הרשב"א בגבינות דחזקה דאתי מכח רובא הוי חזקה, א"כ ה"נ הוי חזקה שלא נולד פצועה דקה מכח הרוב דלא הוויין פ"ד וצ"ע לדינא

ובדברינו יש להמתיק היטב סברת תוס' יבמות פ' ע"ב ד"ה עד שיהא בכולן אע"ג דאמרן לעיל דבעי שיהא לקוי ממעי אמו וכו' מ"מ כיון שניכר מיד וכו' והיינו דלפי הסברא הנ"ל דהיכי דיש לומר דמעולם היה כך הוי חזקה דכשעת מציאתו כן היה ממעי אמו, וביותר דיש להסביר דזהו בעצמו ענין חזקת הגוף, כיון דדנין דיש לגוף חזקה דאיננו נופל בו שום שינוי, א"כ אם תאמר שלא היה לקוי במעי אמו, תצטרך לומר דמה שאנו רואים אותו עתה לקוי, היינו שנשתנה אח"כ וזה נגד החזקה משום הכי מחזקינן שמעולם כך היה, אך לכאורה למה צריך ראיה שהוא סריס ממעי אמו, הא בלא"ה יש לדונו כך מכח חזקה כיון דהשתא הוא סריס כן היה ממעי אמו, ולזה נ"ל דהוי חזקה בהיפוך דבשעה שנולד היה בחזקת הרוב שאינם סריסים, והוי חזקה דאתיא מכח רובא ואמרינן השתא הוא דיצא מהרוב וכל זה כשלא נולד בו ממעי אמו שום סימן סריס, אבל כל שיש לו סימן א' א"כ עכ"פ יצא מהרוב, דאותן שיש להם איזה סימן מסימני סריס, אין הרוב בחזקת מתוקנים כמ"ש תוס' שם להדיא, א"כ תו אזלינן בתר חזקה דהשתא דמעולם היה כן, אף דלשיטת תוס' הנ"ל דחזקה דאתיא מכח רובא לא הוי חזקה, א"א לכוון כן בדבריהם מ"מ לשיטת הרשב"א מסתברים הדברים כנלע"ד

ובענין זה נ"ל לבאר דברי תוס' יבמות שם במ"ש וא"ת קטן וקטנה וכו' לר"ה דאמר דאמר עד שיהא בכולן, עיין מהרש"א והדוחק גדול למאוד, ומה דהביא ראיה מדברי תוס' שאחר זה דג"כ לאו דווקא נקטו דס"ד עד שיהא בכולן, אינו דומה דהתם עכ"פ עיקר קושיתם רק מכח היסוד דבעי עד שיהא בכולן, ורק לשונם למ"ד הוא קצת שלא בדקדוק, דבאמת לכ"ע סברי דבעינן עד שיהא בכולן אבל לומר דכל יסודם דעד שיהא בכולן אינו צריך לקושייתם, זה כמעט א"א לאמרו

ונ"ל בכוונת דבריהם, דהרי בלאו הכי צריך להבין דאיך היה ס"ד לתוס' בקושייתם דבלא בירור שהוא לקוי במעי אמו יהא רשאי לייבם, הא פשיטא דבנולדו לו עתה סימני סריס דמידי ספיקא לא נפקא דשמא הוא סריס ממעי אמו, ובוודאי הא