פרישה, יורה דעה שג

אם הוא כלאים דרבנן כו' בריש מי שמתו אומר גדול כבוד הבריות שדוחה לא תסור דהיינו כל דבר שהוא מדבריהם אבל לאו גמור אינה דוחה כ"א השבת אבידה ופסח שהוא בשב ואל תעשה לאפוקי כלאים שהוא לובש ועוקר הלאו בקום ועשה ע"ש מ"ו:

דוקא שהלבוש מוצאו בעצמו שהוא מזיד ר"ל אם אחר שמצאו ישהנה עליו נמצא שמשהא עליו במזיד ב"י:

המלביש לוקה והלבוש פטור הרא"ש בתשובה תמה עליו דהא לאו דלא תלבש אלובש קאי ואי דריש נמי לא תלביש אם כן אפילו הלובש מזיד נמי ילקה המלביש גם הוא דאין זה לאו שבכללות כיון דאתרי גברי קאי. ובכסף משנה פ"ז דכלאים כתב דאפשר ליישב ולומר שסובר הרמב"ם דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה וחד מפשטא וחד מקרי אין לחייב שניהן כא' כל היכא דחד חייב אידך פטור ול"ד לתער לא יעבור דההוא לא מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור ע"כ. ע"ל בס"ס ר"ך דכתב המדיר את אשתו ואם נהנית לו לוקה ופי' הר"ן דהאשה נלקה אף על גב דכתיב לא יחל דברו דרשינן לא יוחל דבר הנדר. אבל הרמב"ם חולק וס"ל דהאיש נלקה אם מהנה אותה ולא האשה וע"ש בב"י: