פרישה, חושן משפט שצ:ה

הכלב והגדי כו' משלם נ"ש מפני שהן מועדין עד"ר: שאין ראוי לשבור ע"י קפיצה דכל קפיצה הוא למרחוק: חייב דתחלתו היה בפשיעה כו' פי' דאם שימר נפשו מהפשיעה דהיינו שהיה מסלקן כדי שלא יקפצו על קצה האחר הרחיק וישברוהו אז לא היה בא לידי אונס זה וכל תחלתו בפשיעה בזה קמ"ל חייב: ורב אלפס כו' עד"ר וע"ש באשר"י שהביא ראיה לדבריו: שהכלב קפץ בזקירה והגדי בסריכה פ' שהכלב קפץ בזקירה והגדי בסריכה פי' שהכלב רקד בעקירה ורקידה א' מהכותל לארץ והגדי נעץ ציפורני רגליו בכותל ודרכם איפכא אינו חייב אלא ח"נ אע"ג דאפי' אם נפלו חייב משום דתחלתו בפשיעה לענין קפיצה וה"נ הול"ל הכי דפשע לענין שיקפצו כדרכן מ"מ הא לא חייבה התורה אהיזק דבא ע"י שינוי אלא ח"נ דומיא דקרן: ונ"מ מי שמכר כו' פי' דאל"כ פשיטא דהא כבר נתבאר אדם מועד לעולם וחייב בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד ואשמירת עבדו כבר נתבאר בסי' שמ"ט ושפ"ט דאין אדם נתחייב על היזקו: