פרי יצחק חלק א ב

הקדמה

ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל (נדרים דף נ"ה ע"ש) והנה בענין התורה אל האדם מצינו שני בחינות א' בחינת מכר כדכתיב כי לקח טוב נתתי לכם כו' ואמרו חז"ל שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בו"ד אדם מוכר חפץ כו' (ברכות דף ה') ועוד יש בחינת מתנה כנ"ל ויתבאר כ"ז לענ"ד כי הנה גם בהשגת התורה יש שני בחינות האחד הוא מה שישיג האדם בכח שכלו ותבונתו וזה תלוי לפי גדולת האדם ולפי רוב עמלו כי יותר שיהיה חכם ויוסיף להיות עמל בכח ימצא דעת ומטמוני מסתרים, אולם עוד כפלים לתושיה, כי לפעמים יוכל האדם להשיג למעלה יותר מכפי ערך שכלו ותבונתו בכח הופעת רוח ממרום וכמו שאמרו חז"ל חכם עדיף מנביא תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה הלכה למשה כוותיה ופרש"י סברת הלב הבאה לו בנבואה וזכה להסכים הלמ"מ (ב"ב דף י"ב ע"ש) והנה עד"ז יש לומר כי הנה מה שישיג האדם בתורה בערך תבונתו ושכלו זהו בחינת מקח פרי עמלו ויניעו אולם מה שזוכה האדם להשיג בתורה יותר מכפי ערך כח הבנתו ושכלו הוא גדר בחינת מתנה מנותן התורה ית"ש ליראי ה' הדבקים בתורתו כי יתן את רוחו עליהם להאיר עיניהם באור תורתו ית"ש. והנה ידוע כי עיקר השגת התורה הוא רק כאשר זוכה האדם למדת הענוה ובפרט לבא לבחינה זו שיהיה התורה בגדר מתנה בודאי צריך להגיע למדה זו להיות עניו ושפל בדעתו להפשיט כח שכלו מכל רצון ונגיעת עצמי וזהו מה שאמרו חז"ל כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל כו' ועי' פרש"י ולדרכינו נאמר כי רצו בזה למידת הענוה להיות כמדבר הזה שהוא מופקר לכל לדרוך עליו וע"ד שאמרו (בעירובין דף נ"ד) אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה תלמודו מתקיים כו' ואז זוכה שיהיה לו התורה בבחינת מתנה השפעת רוח ממרום לסברת הלב למעלה יותר מכפי ערך שכלו ותבונתו. והנה ההבדל שבין שני הבחינות הוא כי בהיות התורה בבחינת מכר והשגת האדם תהיה בערך תבונתו ויגיעתו אינו בטוח אם שכלו לא תטהו עקלקלות כי שכל האדם עלול לשגיאה אולם כאשר יזכה לבחינת מתנה אז יוכל לבטוח ג"כ כי שכלו לא תתעהו ותורת אמת תהי בפיהו הוא מה שאמרו חז"ל וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל הוא בחינת נחלה שאין לה הפסק (ב"ב דף קכ"ט) כי האמת הוא בחינה נצבת קיימת לעד

והנה כל איש ואיש אפשר שיהיה לו חלק בבחינה זו אם מעט או הרבה כי כפי מה שאדם זוכה במדת הענוה ולטהר מחשבתו בתוה"ק מופשט מכל רצון ונגיעת עצמי ככה יסייעוהו ממרומים בבחינת מתנה ממנו ית"ש להאיר את עיניו בתוה"ק באור פני מלך חיים, והנה כ"ז הוא בדרך כלל בענין חידושי תורה ובפרט כאשר ירצה האדם להפיץ מעינות חכמתו החוצה מובן מאליו כי ביותר צריך להשתדל לטהר מחשבתו שיהיה בכונה רצויה, ועכ"פ ליזהר מפניה גלויה, מבלי לעשות מלאכת ה' רמיה

כי ע"כ אנכי הצעיר באלפי, העני ממעש, נבער מדעת, בחפצי היום, להגיש פרי תנובתי קבל עם, לכנס בגבול מחברים, לערוך מערכה, בעוז מבטחה, זחלתי ואירא לגשת אל המלאכה, כי שכל האדם הלא עלול לשגיאה. ואם יהיה טמון בחובו עוד איזה נטיה, יוכל לסלף דרכו עד תהום נשיה, ומי יוכל לומר זכיתי לבבי, והנני חכם עדיף מנביא, אולם סעיפי ישיבוני, והם הרחיבוני, כי אף שקשה להזהר אשר שום כוונה שניה לא ימצא בכ"ז לפי מצבי עתה רחוק ג"כ מחשבת פיגול לא ירצה, כי אף אם יתן ה' שיתקבל פרי תנובתי לפני חכמי לב בדיצה, וכפורחת תעלה נצה, מה אזכה בדברי, כי אוחיל לבא על שכרי, הן משרת הרבנות אשר היה לי בעיר גדולה, עיר הבירה המהוללה, לעמוד שנים רבות בראש הכנסיה, אתי היתה ושלחתיה, בעזר ה' גדול העצה ורב העליליה, ואם עזבתי קריה מלאה תשואות ואנשי מדות, ובחרתי לי לחיות חיי בדידות, ואם הרימותי מעלי העטרת, מעיר גדולה וסוחרת, למה זה עתה הכל איגע לעשות לי שם תפארת, ומכש"כ כי הלא נראה במחזה כי פריי דל ורזה, אולם עיקר כוונתי נימוקי וטעמי, יודע כל שער עמי כי מטרתי הוא לשום לי שם ושארית, להיות למזכרת לדורות כי בן ובת אשר היה לי זה רבות בשנים, בעונותי לא פרחו הנצנים, ולא זכיתי לגדל נטעי נעמנים, ואף כי לא אומר נואש חלילה, מלפני נורא עלילה, כי עם כל מה שעבר, היפלא מד' דבר, בכ"ז בין כה מצאתי לנכון לשום לי ספר לזכרון, עד אסירי התקוה ישובו לבצרון, בעזר ימין ה' רוממה, בעיר ה' שמה, והנני ליתן בדפוס דברי, ואם ימצא בם דבר טוב והיה זה שכרי, והנה קראתי שם הספר פרי יצחק על שמי, זה שמי וזה זכרי, והנה אל ישועתי, יואל לתת לי תקותי, להיות עוד עץ עושה פרי, ולא אמיש מעשות פרי, לגבר חיילים בתורה, וביראת ה' טהורה, כל הימים, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים

וע"ד הסכמות אף כי עתה כמעט לא נראו עוד מעל ראשי הספרים, בכ"ז אמרתי מבלי לפרוץ הגבול שגבלו ראשונים, והנני לשום בזה מאשר נמצא אתי מזה רבות בשנים, אשר שלחתי פרי תגובתי לזקני גאוני הדור האיתנים, אשר ברובי תורתם ובחיבוריהם היקרים, האירו לארץ ולדרים, הנה הנם מחוץ למדינה, ובעונות כבר סעו למנוחה עליונה, בצל כנפי השכינה, ודבריהם חביב לב"י עד לאחת, ע"כ אמרתי להדפיס את כל ונוכחת

והנני מוצא אלי לחובה בראש ספרי לתת ברכות לראש משביר, הוא כבוד אדמו"ר, הגאון מאור הגולה רבן של ישראל בקש"ת מו"ה ישראל מסלאנט נר"ו יאיר כאור שבעת הימים כי זכיתי להיות אחד מתלמידיו, וליצוק מים על ידיו, והוא העמיד אותנו בקרן אורה, בנתיבות התורה, והורה לנו דרך מוסרו הטוב ביראת ה' טהורה, ה' יחדש כנשר נעוריו, ויאריך ימיו ושנותיו, שיהיה לנו לעינים עד תצא מציון תורה ודבר ה' מירושלים, והנה לא קבלתי מאתו הסכמה ועדות, כי ידוע שאין זה דרכו בקדש, אך כשכבר הימים קבלתי ממנו רשות, לתת את דברי בדפוס.