פלפולא חריפתא על סנהדרין פא

כל שאינו משייר פת כו'. תמיה לי דלא מייתי הא דפרכינן והא אר"א כל המשייר כו' כאילו עובד ע"ז ומשנינן הא דאיכא שלימה בהדה והא דליכא שלימה בהדה וגם הרי"ף לא אייתי להך וצל"ע והטור או"ח סימן ר"ף לא העתיק כלל מכל זו הסוגיא וצריך עיון ובקצור דייק ותני פתיתין במקום פת:

פת. וה"ג בגמרא ורי"ף דגרס פיאה היינו הך דהרי רש"י מפרש אדליכא שלימה בהדה דהשתא פתיתין מזומנים לעני ע"כ והלכך קרי ליה פיאה לגי' הרי"ף:

וא"ד המבזה ת"ח כו'. וה"ג ברי"ף אבל בגמ' אי' נמי להמבזה חבירו בפני ת"ח וכ"כ בקצור:

דכתיב ויאמר גיחזי וגו' אשר החיה אלישע. קשיא לי דהך קרא אחר שכבר נצטרע אמרו וי"ל דמ"מ שמעי' שפיר משום דמסתמא ודאי הכי מרגלא בפומיה מקמי הכי נמי:

שנאמר ירויון מדשן ביתך. כתב רש"י וז"ל אמר לי רבי דלעיל מהאי קרא מיירי ענינא דמרעיב את עצמו וקאמר ירויון וכו' עכ"ל. ור"ל דהכי משמע ליה דלעיל מיניה כתיב מה יקר חסדך אלהים וגו' בצל כנפיך יחסיון היינו שאינם מטריחין אחר צרכיהם אלא על ה' משליכים יהבם ובצל כנפיו חוסים ואלו ב"א מסתמא רעבים בעוה"ז כי העולם כמנהגו נוהג ואדם לעמל פיהו יולד ולא כל אדם זוכה לב' שלחנות ולמעשה נסים לאכול לשובע בלי טורח ועמל ע"כ לא יחיל טוב העוה"ז לאלו ב"א החוסים ובוטחים ואינם מתיגעים אחר מזונותם ולפיכך אע"פ שאין כל צדיק נעזב ומבקש לחם הנה שבע לא לין אך ברעב כלפי זולתו המתיגעים וטורחים ועלייהו קאמר ירויון מדשן ביתך וא"א לומר בכל החוסה ובלתי מתיגע שהרי מצינו שהמע"ה מגנה לעצל ולכסיל החובק את ידיו אלא ודאי דקראי דדוד קיימין במרעיב עצמו על ד"ת דאינו עצל ואינו כסיל שהרי זריז ונשכר ללמוד תורה ומתחכם בחכמתה ולזה לא יקרא עצל או כסיל הלכך נאה דורש מהנך קראי דכל המרעיב עצמו על ד"ת כו' ודקאמר משביעו לעוה"ב אב"א סברא דודאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואב"א קרא גופיה הכי דייק דמסיים ונחל עדניך תשקם וידוע שעונג העדן בעה"ב שעליו אר"ל לעיל (סנהדרין דף צ"ט) שאמר הכתוב עין לא ראתה וגו':

לפי שיש בהן דברים של הבל כו'. לכאורה משמע דמש"ה אפי' בדברים טובים שבהם נמי אסור לקרות ותמיה לי דבהדיא אי' בגמרא דרב יוסף עצמו אמר דמילי מעליותא דאית ביה דרשינן וכן צ"ע על הרי"ף: