פלפולא חריפתא על בבא בתרא רלב

דגמרא דידן פליגא. עי' בפרק מצות חליצה שם כתב רבינו דעל כרחין גי' ירושלמי משובשת ומתקנה דס"ל כגמרא דידן:

דקבלת עדות כתחלת דין. קשיא לי דבר"פ שבועת העדות בגמרא אהא דבגמר דין ד"ה בעלי דינין בעמידה אמרי' בלשון אחר דהא עדים כגמר דין דמו וכתיב בהו ועמדו. ויש לתרץ דלגבי הדין עצמו שהוא שייך לבעלי הדינין ודאי דקבלת עדות לאו היינו גמר דין אבל גבי עדים עצמן העדאתן זו היא גמר דין שלהן ובפ' זה בורר כתוב בתוס' דף ל"ד וכן בדברי רבינו קבלת עדות בתחלת הדין דין ולא כתבו מתחלת אפשר דלומר דודאי כגמר דין חשבינן להו אלא שהוא בתחלת הדין היינו לגבי הבעלי דינין ואין נראה זה דודאי דהתוס' ורבינו שם לישנא דגמ' דר"ה נקטי וכן הגהתי שם גם לבי נוקפי בתירוץ שהזכרתי דמה להם לעדים ולא באו אלא לצורך הבעלי דינין וא"כ הכל בתר דידהו גריר אי הוי תחלת דינן או גמר דינן דידהו לכן נראה לי דקבלת עדות ודאי דמי בין לתחלת דין בין לגמר דין דמי לתחלת דין שעדיין לא נשאו ונתנו ולא גמרו הדבר ודמי לגמר דין לפי שעל פי העדאתן יהיה הדין נגמר הלכך אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא דלענין שיעידו ביום מדמינן להו לתחלת דין ולענין שיהיו בעלי דינין בעמידה לפחות בגמר דין מדמינן להו לגמר דין:

אין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל. בגמ' ל"ג להנחיל ואף הרשב"ם לא פי' אלא שהבעל בחייו אינו יורש את הראוי לאשתו כשמתה ונפלו לה כשהיא בקבר והקשו התוס' דלא הוה דומה לזה הא דאף הבן אין יורש את אמו בקבר דההוא כשהבן בקבר וכתבו דאם נפרש אין הבעל יורש את אשתו בקבר להנחיל לאחיו הוה אתי שפיר אלא דקשיא וכו' ומיישבים לדברי הרשב"ם לפיכך לא הגהתי להנחיל לאחיו ויותר נראה למחוק מלת להנחיל ואתה תבחר:

עיין עליו. עיין בחבורי תיו"ט פ"ב דיבמות משנה ה':

וליתא לדרבא וכו' עד להכי ליתא לדרבא. מסתברא לי דהך לאו דמרן רבינו היא אלא הג"ה מתלמיד טועה דהא לקמן כתב בהדיא כדברי הרי"ף דבשבת אמרינן דאין לו קודם חלוקה ובפרק יש בכור כתב רבינו בהדיא אדהכא דאף על גב דפסקינן דיש לו כו' דוקא במאי דאיתא בידא דאבוה כו'. ולא בשבת ע"ש גם הטור אה"ע סימן קס"ג פסק לענין יבום כדרבא ולכן גם בקצור יש טעות:

שהתקינו באושא כדלעיל פרק חזקת גבי אין לאיש חזקה בנכסי אשתו: