פתח עינים על שבת יג.

תנא דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד וכו' הנה במאמר הזה יש להרגיש כמה הרגשות ונזכיר קצתם חדא אמאי זאת האשה הוצרכה ליטול התפלה בידיה וכן כפל דבריה באומרה שקרא הרבה שנה הרבה שמש ת"ח הרבה והיתה מגזמת הכל ברבוי. ועוד לשון מפני מה אינו מכוון דרגילי בעלי הפרשי"ם לפרש דכשנאמר לשון מפני מה מורה ובא דיש לאומר תרי טעמי רק לא ידע להכריע דאי לא הול"ל למה. והכא ניחזי אנן מאי דעתה. ותו למה דייק לומר בחצי ימיו לימא בקוצר שנים. ותו להבין אמרי קדוש אליהו זכור לטוב הדק היטב. ואפשר לפרש במאי דאמרינן פ"ק דקידושין דף ל"ד ע"א דהני נשי מחייבי במזוזה דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי. והקשו התוס' דא"כ אשה תתחייב בתלמוד תורה דכתיב כי היא חייך ואטו גברי בעו חיי נשי לא בעי חיי. ותירצו דקרא דכי היא חייך לא קאי את"ת אלא על קיום המצות ועוד תירצו דהך דגברי בעו חיי אהני לאפוקי מהקשא אמנם שאני ת"ת דאיכא מיעוטא דבניכם ולא בנותכם עכ"ד: והקשה לי הרב מהר"ר שמשון מק"ק פראיישדורף דנשי לחייבו בתפילין דאמרינן פרק התכלת כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו ואימא דנשים חייבות דאטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי. ואני בעוניי השבתי לו דשאני מזוזה דליכא אלא חד הקשא ותברא בצדה למען ירבו ואתיא סברא ומפקא מהקשא והוי קול ושוברו עמו משא"כ תפילין דאיכא תרתי הקשא בפרשה ראשונה ושניה וחד לגופיה וחד לאפוקי מסברא דגברי בעו חיי. ועוד תירצתי תירוצים אחרים וכמ"ש לקמן בסוף דף ל"ב מהש"ס בס"ד. אך עתה נלכה נא בתירוץ זה לדרכנו דרך דרש ונאמר דמהא דתפילין נכריע דהעיקר כתירוץ שני דהתוספות דאף דכי היא חייך קאי אתורה לא תברא מסברא דגברי בעו חיי משום דאיכא מיעוטא וכן תפילין אף דהמניחן מאריך ימים איכא הקשא אחרינא לאפוקי מסברא ואהני כמיעוטא דתלמוד תורה ואין צריך לדחוק דכי היא חייך קאי אמצות דאי נמי אמרי' הכי אכתי קשה מתפילין ומוכרח לתרץ משום הקשא אחרינא וכי מטית להכא א"כ גם ת"ת ל"ק דאיכא מיעוטא ואף דכי היא חייך קאי אתורה מיעוטא מפיק מסברא דומה לתפילין דהקשא אחרינא אפקיה לסברא. ועוד נקדים דאמרו פ"ק דע"ז דלגירסא מחד רבה עדיף כי היכי דלא לפגום לישני אבל בסברא מכמה רבוואתא עדיף. ולחד פירושא דפירש"י בשבת דף ס' במ"ש למימינים בה אורך ימים איכא היינו שיגעים להבין טעם הדבר בסב"ר אשר הם סוברי"ם ונמצא דכי גמיר וסביר תלמודיה אורך ימים איכא. גם אריב"ל לבניה קדימו וחשיכו לבי כנשתא כי היכי דתורכו חיי. וכתבו גורי האר"י ז"ל כי הן האדם אשר נפשו אוותה ללמוד בחלק מחלקי הלימוד כגון דאתיא מדרשא חביבא ליה או מקבלה ואילך עלה בכב"ש בהדי כבשי דרחמנא ואם לדין גופי הלכות וכיוצא מורה כי לאותו לימוד אשר בו חשק לאהבה הנה זה בא בגלגול זה כי בגלגולים שעברו חסורי מחסרא והכי קתני בגלגול זה להשלים חקו. הנה כי כן אפשר דאשתו זאת פיה פתחה בחכמה זאת אומרת כתוב בתורה כי היא חייך וכי היכי דלא תימא דהאי קרא כי היא חייך קאי אקיום מצות דאי קאי לתורה נשי ליחייבו מטעמא דנשים בעו חיי אלא דקאי קרא אמצות וכמ"ש התוספות בתירוץ ראשון הנז' לכן היתה נוטלת תפיליו ומחוה במחוג דמכח התפילין ישגיחו ויתבוננו דצריך לחלק דשאני תפילין דאיכא הקשא אחרינא וא"כ העיקר דבת"ת איכא מיעוטא וא"כ קרא דכי היא חייך בתורה ומשו"ה היתה נוטלת תפילין לאמת דבריה דכי היא חייך בתורה קמשתעי וזה בפרטות ליודעי דעת. אך בכללות נוטלת תפיליו דמניח תפילין מאריך ימים ובעלה רגיל בתפילין וכך היא המדה להאריך ימים והיתה מחזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שהיה רגיל להשכים ולהעריב בהן והוא סגולה לאריכות ימים כדריב"ל. ומשום דאיכא למימר שכבר השלים חקו בלימוד לז"א בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה כלומר במיני למודים מתחלפים דזה מורה דאכתי חסריה ולא בא להשלים חלק לימוד אחד דהא קחזינן דידו בכל. ומשום דיש לטעון דהא דכתיב כי היא חייך היינו כשיגע להבין הדברים וסבר להו כדפירש"י גבי למימינים בה לז"א ושמש ת"ח הרבה דזה יורה דהוה סבר תלמודיה ומשו"ה שמש ת"ח הרבה כדי להתלמד בסברא מכמה רבוואתא ונמצא דהיה יגע להבין ולמסבר קרא"י מרבוואתא טובא. וקרינן ביה כי היא חייך ואורך ימים בימינה. ומשום דאכתי יאמר נא ישראל דדילמא מהרהר בע"ז הוה כדאמרינן פרק קמא דקדושין או מהן בקדושיו הוה וכדקשיא להו לתוספות פ"ק דחגיגה דף ה'. לז"א מפני מה מת בחצי ימיו דמדחיי מיהא פלגא דשני לא אפשר דהוי מהן בקדושיו דהו"ל למות והוא נער וגם לא אפשר דהוה מהרהר בע"ז דלא הו"ל להגיע לחצי ימיו דאנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם כתיב. ומ"ש מפני מה היינו משום דשתי תשובות בדבר או שמת בחצי ימיו על אשר חטא על הנפש בגלגולים שעברו. או כי מפני הרעה נאסף הצדיק בעון הדור ויכפר על בני ישראל. עלה בידינו דשאלה אשר שאל"ה בבעלי"ם העמק שאלה והכל היה מונח עד שיבא אליהו זכור לטוב ומשרא קטרין כי אם גלה סודו פתח בברוך המקום שהרגו לא מסיבת גלגולים הקודמים ולא בעון הדור כי בחטאו מת שלא נשא פנים לתורה ולא לבד שלא יגע בתורה כמיימינים בה אלא דלא החשיב התורה וצדיק הוא וצדיק דינו:

בימי נדותיך מהו אצליך. מקשים דישאל בתחילה בימי לבוניך ואם תשיב היה אוכל ושותה עמי יאמר ברוך המקום וכו' ואם תשיב שהיה נזהר כ"ש שהיה נזהר בימי נדתה. והרב בני חיי בליקוטים תירץ דאם היה שואל בימי לבוניך תחילה אף דהיתה משיבה כי השתא לא היה יכול לומר ברוך המקום וכו' דדילמא סבר כר' פדת וכך היה נוהג גם בימי נדתה ע"ש באורך. ואכתי לא איפרק מחולשא דודאי כי שאיל בימי לבוניך מהו אצליך ודאי שמובן שכונתו אם היה שומרם כנדתה אי לא וא"כ אם תשיב שהיה אוכל ושותה כי השתא ודאי דלא היה נוהג כן בימי נדתה דאי כך היה נוהג בימי נדתה לא הול"ל רק דנוהג בימי לבון כימי נדה ותשיב בקצרה כימי נדתי ותו לא ושפיר הוה מצי למימר ברוך המקום ותו דהו"ל לשאול לה לכל הפחות בימי לבוניך היה אצליך כימי נדתיך ומהתשובה אז מוכח אי סבר כר' פדת אי לא: אמנם אפשר לומר דכיון דזאת האשה היתה מרעשת העולם בזה אם היה אומר לה ברישא בימי לבוניך אפשר דהיתה מרגשת דמה שהיה אוכל וכו' לאו שפיר עבד דמדלא שאל רק בימי לבוניך ש"מ דלא חשדיה רק אשאר קריבות ואפשר דהיתה מכחשת שלא לתת דופי בבעלה אבל עתה דשאל בימי נדותיך א"כ מורה דחשדיה באיסורא רבא וכי שאל בתר הכי בימי לבוניך ס"ד דאשכיבה שאל והגידה האמת היה אוכל וכו'. ואחר זמן רב אנה ה' לידי תשובות רש"י כ"י ויש אומרים שהוא ספר הפרדס לרש"י זצ"ל וכתב שם וז"ל אליהו שמע בישיבה של מעלה דלכך נענש אותו תלמיד ולפי' שאל לה איסור נדה טפי משאר איסורים ומה ששאל על הנדות תחילה ואח"ך על הלבון לפי שהיה רוצה שתתודה וכך אמר לה אמרי בימי נדותיך מהו אצליך דשמא נכרת בכך ונכשל בהם א"ל ח"ו וכו' והשתא אמר אמרי לי בימי לבוניך מהו אצליך עכ"ל ודברי בכלל דברי רבינו זצ"ל עלץ לבי: ויתכן שטעתה האשה שבזה יגדל שבח בעלה שהיה עושה חסידות גדול ע"ד שאמרו פ"ק דע"ז נכפייה ליצרין שהיה ישן עמה בקירוב ולא עלתה על לב על דבר אחר וזה כפיית יצר וחסידות הרבה להביא לעצמו לידי נסיון. על כן בא דבר אליהו זכור לטוב ברוך המקום וכו' שלא נשא פנים לתורה שהתורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. וההיא דניזיל אפתחא דבי זונות לא עשו איסור בהליכתם דסמכי אזכות תורה כדכתיב מזימה תשמור עליך אבל זה אין לומר שסמך על זכות תורה שהרי לא נשא פנים לתורה שהתורה אמרה לא תקרב והוא סומך על התורה בעשותו הפך דבריה וכשעובר על התורה אינה שומרתו ובודאי חטא בקרי והרהורים על אחת כמה וכמה ובראותו שהוא חוטא היה לו לפרוש והיה מזיד ועל כן ברוך המקום וכו' ועמ"ש הרמב"ן בספר המצות של הרמב"ם לאוין שנ"ג: