פתח עינים על נדה לא:

זכר זה כר וכו' נקבה נקייה וכו'. וסימן לדבר זכר גימטריא ברכה נקבה גימטריא נזק. והא דאמרינן פרק הזהב אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו דכתיב ולאברם הטיב בעבורה. ותו אמרינן פרק הבא על יבמתו כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתך. והרי זכר זה כר והוא גימטריא ברכה. לא קשיא מידי ופירוש הענין היינו דכשמזדוגין זכר ונקבה איש ואשה שזכו י"ה ביניהם ועי"ז מתרבה השפע כנודע בסוד י"ה. ואם תחשוב זכר בתוספת ה' שהיא הנקבה גימטריא רל"ב במספר שמות עסמ"ב שהוא גימטריא הבר"כה. באופן דהגם דהאיש לבדו טפי מעלי מאשה לבדה דזכר זה כר ונקבה נקיה. מ"מ בזיווג שניהם יתרבה השפע מאד בעבורה בהצטרפה עמו. ולגבי השפע ההוא. כשאין לו אשה קרינן ביה שרוי בלא ברכה דע"י כי יקח איש אשה כשרה לש"ש רב ברכות והשפיע בצח"צחות וזה לפי פשט הדברים ואם אל סודו תדרוש אז תבין י"ראת ה' כי שם ציוה ה' את הבר"כה חיי"ם עד העולם:

שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן וכו' בשעה שכורעת לילד וכו'. הגאון מהר"ר העשל דרשה אר"י כמין חומר דיש להעיר למה שאלו תלמידיו של רשב"י לרשב"י שאלה זו והם נתעוררו בזה ושאר תלמידים לא שאלו לרבם. ועוד מה הלשון אומרת בשעה שכורעת לילד הול"ל בעת לדתה. אמנם יוצא דופן פליגי רשב"י ורבנן אי אמו חייבת בקרבן ורשב"י סבר דחייבת כמ"ש לקמן דף מ' ויליף מדכתיב תלד ע"ש וידוע דיוצא דופן אמו אינה יולדת עוד וכמו שכתב רבינו עובדיה פ"ח דבכורות משם הרמב"ם וע"ש בתי"ט. ולא נעלם מן התלמידים שטעם שמביאה היולדת קרבן היינו שמצערה בחבלי יולדה נשבעת שלא תזקק עוד להנצל מצער הלידה. ובשלמא לרבנן דיוצא דופן סברי דאמו אינה חייבת בקרבן אין כאן שאלה מפני מה קרבן יולדת שישנו בנותן טעם כעיקר שנשבעת וכו'. ואולם לר"ש דסבר דיוצא דופן אמו חייבת בקרבן מעתה אזדא ליה האי טעמא דאין לומר דטעם קרבן היולדת דנשבעת דביוצא דופן שאינה יולדת עוד לא תשבע דניצולת מלידה ומבטן ומהריון ומדחזינן שהיא חייבת קרבן ש"מ דאין הטעם כמו שהיינו סבורים. ולזה שאלו תלמידיו שלמדו תורה ממנו וידעו דסבר דיוצא דופן אמו חייבת בקרבן מדכתיב תלד מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן דליכא למימר משום השבועה דהרי יוצא דופן דאין מקום לישבע מביאה קרבן. והשיב להם תשובה נצחת בשעה שכורעת לילד וכו' בשעה שכורעת דייקא דאכתי אינה יודעת אם יצא הולד כדרכו או יוצא דופן ואז נשבעת ולכך מביאה קרבן ודפח"ח: ואפשר לדקדק לשון מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן דלשון מפני מה פשטו משמע דיש ב' דרכים לפניו ואינו יודע איזה מהם עיקר כי בכל אחד יש לו גמגום אי לזאת העמק שאלה מפני מה. ואחר שיבור לו האדם הגדול אחד מהטעמים יפרש שיחותיו מאי דק"ל והכא יש טעם לקרבן יולדת כמ"ש הרב החינוך שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאות לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. אלא דבזה היה להם גמגום דלמה תביא חטאת וכתיב וכפר עליה הכהן. ויש (ה)טעם אחר שנשבעת שלא תזקק ועל זה קשיא מיוצא דופן לדעת רשב"י שחייבת בקרבן ואינה יולדת עוד ומה מקום לשבועה כמ"ש הרב הנזכר. ולכן שאלו מפני מה דיש ב' טעמים ולכל אחד יש בו מן הקושי. ור"ש ידע מאי דמחוו במחוג וקיים הטעם שנשבעת ובנועם שיח הבליע בנעימה תירוץ לשאלתם בשעה שכורעת דעדיין לא ידעה שיצא הולד דרך דופן כדבר האמור: שוב ראיתי להרב עיון יעקב שכבר הוא ז"ל הביא דרך הרב העשל הנזכר. ושם ראיתי שכתב לפרש מ"ש בשעה שכורעת ולא אמר בקצור שנשבעת שאינו חייב לשלם נדריה כמ"ש התוס' והרא"ש בנדרים דף ל"ה ולז"א בשעה שכורעת דמצוה לנדור בעת צרה כיעקב אע"ה זה תורף אמרי קדוש בקיצור ע"ש באורך. ויש להשיב דטעם שאינו חייב בנדריה שאם תקניטנה תדור אלף דינרין וכמבואר בדברי התוס' והרא"ש ודעמיהו והכא לא שייך זה דרחמנא אמר והוא חובה ואפילו להקשות קושיא לאלהינו דזה נדר לק"מ דמן הדין היה חייב לשלם נדריה אלא שאם יקניטנה וכו' והכא לא שייך ומה שפירש דלהכי אר"ש בשעה שכורעת וכו' דמצוה לנדור בעת צרה וכו' נראה דאפילו נדרה בעת צרה בעלה פטור שאינו חייב אלא בדבר שהיא חייבת מדינא ופשוט:

קרבן שבועה בעי אתויי. פירש"י כשבה או שעירה והאי עוף הוא ומהרש"א באגדתיה תריץ יתיב דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וה"ל כאלו לא הגיע ידה לגבי חטאת דמביא עוף וכתב עליו הרב עיון יעקב דנראה שנעלם ממנו סוגיות הנזכרות דאדם מביא קרבן עשיר על אשתו ואולי י"ל דר"ש ס"ל כרבנן דמשמע דפליגי אר' יהודה וס"ל דאין משועבד לה להביא קרבנותיה כדאיתא בנזיר דף כ"ד וסוגיא זו אשתמיטיתיה לכסף משנה פ"י דשגגות שכתב דליכא מאן דפליג אר' יהודה ומ"מ ודאי דהלכתא כר"י כמו שפסק הרמב"ם כיון דבכמה סוגיות כותיה אזלי והכי קי"ל בכל דוכתא דאשה עולה עמו אך קשה לפי דעת מהרש"א גם בעולה הו"ל לא הגיע לידה וליתי עוף עכ"ל וממרוצת דבריו משמע דמאן דפליג אר' יהודה פליג נמי אקרבן יולדת דאינו משעבד לה ולכאורה נראה דנעלם ממנו בריתא דספרי פרשת נשא וכך היא שנויה והביא קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים קרבן שמכשירה לו כגון קרבן זבה ויולדת הרי זו מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקפחה נזירות בראשה או שחללה את השבת הרי זו מביאה משלה ומקיץ מכתובתה עכ"ל הרי מפורש דגם לרבנן קרבן יולדת חייב הבעל ולפי ברייתא דספרי הלזו מ"ש בנזיר דרבנן פליגי אר' יהודה היינו בנזירות דביה קאי ועיין בירושלמי פט"ו דיבמות דיש סברא אחרת. ומיהו מה שהקשה להרב מהרש"א דנעלם ממנו הסוגיות וכו' אפשר לישב שליש ישו"ב דרך דרש כי האף אמנם לפום דינא קי"ל כר' יהודה ומה גם דבחטאת העוף הכל מודים דחייב גם למ"ד בירושלמי. מ"מ טעם הכתוב הוא דכיון דהוא חטאת לכפרתה ולית לה מגרמה כלום רצה הקב"ה להקל על בעלה דלייתי עוף דהיא גרמא. אבל בעולה דלא גרמה היא והיא מצות ה'. יביא כבש ולעולם דבעלה חייב לרבי יהודה ולרבנן דספרי ובהכי לא קשו קושיות הרב עיון יעקב על הרב מהרש"א והדרשא תדרש: ומ"ש דאישתמיטיתיה למרן בכ"מ פ"י דשגגות סוגית נזיר דף כ"ד. היא תמיהא קיימת על מרן וכבר זה שנים רבות אני בעניי תמהתי על מרן כן והוספתי דנעלם ממנו בריתא דספרי והירושלמי הנזכרים ככתוב בספרי הקטן ראש דוד פרשת ויקרא בס"ד. ומ"ש דודאי הלכתא כר"י וכו' אינו כל כך ודאי והרי אשכחן לגדול המורים הוא הרא"ש דפסק כרבנן דר' יהודה והא דקי"ל עולה עמו אינו ענין לכאן כאשר בעיניו יראה המעיין [ו]א"צ להאריך ומ"מ רבים ונכבדים פסקו כהרמב"ם ובעניותי עשיתי סמוכות לדינו של הרמב"ם ככתוב בספרי הקטן ראש דוד שם בס"ד: ודע כי אני בעניי הארכתי בענין זה בהגהותי ושוב דפסת"י מעט בספרי הקטן ראש דוד שם. ואחר זמן רב בסוף ספרי הקטן מחזיק ברכה בסוף פאת הראש הוספתי עוד מעט בענין זה. ואחר כמה זמן בא לידי ספר הנחמד קרבן העדה לסדר נשים. והן עתה מידי עוברי אשו"ר ברהטי"ם פט"ו דיבמות ובהעברה בעלמא קלט העי"ן מה שתמה על הר"ש שהביא מספרי זוטא דלא כן הדבר בחיללה שבת והקשה מלשון המשנה ומהירושלמי התם. ואנכי עפר דל תמהתי כן על הר"ש בסוף מחב"ר גם אשו"ר נלוה הרא"ש ז"ל וכתבתי דהספרי זוטא אתי כרבנן ותימא על רבוואתין דפירשו כן בדברי ר' יהודה גם הוספתי התמיה מהירושלמי בשאר דוכתי ומהתוספתא ומבריתא דספרי ככתוב שם ולפום הנראה דנעלם מהרב קרבן העדה בריתא דספרי וסוגית נזיר הנזכר דלא העלם על דל שפתיו. ומה גם דמייתי דברי מרן בכ"מ דאין חולק על ר' יהודה דלא אותביה מגמרין בסוגית נזיר ומבריתא דספרי ופנא"י לא היה לי להתישב בכל דבריו ז"ל:

זכר שהכל שמחים בו וכו'. לכאורה צריך טוב טעם על אשר בלידת בן זכר אפושי שמחה וכל העם מרננ"ו אבתריה מגדל שמחי"ם. ואם נקבה תלד יתן לאיש עצ"ב. וכבר אמרו כי כל צבא השמים שמחים אלי גיל בלידת זכר ותהי להפך בלדת נקבה כמו עצ"ב. ורז"ל תקנו לברך שלא עשני אשה. ובכל דור ודור ימצאון נשים צדקניות חסדניות ובעלות מזל הפלא ופלא. וכמה בנים הקדיחו תבשילם אשר במעד"ר י"עדרון מכל טוב השחיתו התעיבו וחבל על דמשתכחין. וכל זה צריך טעם [וכבר נכתב לעיל לפנים בסוטה על דף י' ע"ב בס"ד] ואפשר במ"ש במדבר רבה פ"ג למה כל זכר ואינו מזכיר כל נקבה מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים עכ"ל. הא למדת שהקב"ה חפץ בזכרים ואפשר לפי שהתורה כלי חמדתו של הקב"ה והזכרים נצטוו בתלמוד תורה והנשים פטורות מלבד כמה מצות שפטורות הנשים ומשו"ה כבודו של הקב"ה בזכרים. לכן כלם שמחים כאשר בנים יולדו דכבודו של הקב"ה בזכרים: ועוד אפשר במ"ש הרב מהרח"ו ז"ל בדרשות כ"י דחוה חטאה מאד וס"מ בא עליה והטיל בה זוהמא ומשם נמשכה טומאה חמורה של הנדה. אמנם אדה"ר לא היה חטאו כל כך ולא היתה בו זוהמא אלא בערלה וכאשר יכרות הערלה ישאר הזכר טהור עכ"ד הנצרכים לנו. ולכן הכל ירונו וישמחו בלידת בן זכר כי אין לו זוהמא אלא בערלה וכל העומד ליגזז כגזוז דמי והוא טהור. לא כן הנקבה כי היא משכן לסט"א והיא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסט"א לכן כלם עצבים שנתחדש כלי להרבות הזוהמא משא"כ הזכר: