פתח עינים על נדרים מא.

אתה עשית אותי ואת חייא איכא דאמרי אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. צריך להבין במאי פליגי הני תרי לישני. והרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי בספר הבהיר אש דת פ' וזאת הברכה פירש משם הרב מר אביו דלישנא קמא לא סבר מגמר בעתיקא קשיא ושקל בפלס שניהם. ואיכא דאמרי סבר מגמר בעתיקא קשיא ודוקא ר' חייא דאדם גדול הוא יכול לעשות אותי לאגמורי בעתיקא עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר במ"ש במנחות דף ז' ע"א אבימי תני מנחות בי רב חסדא ואבימי בי רב חסדא תני והאמר רב חסדא קולפי טבי בלעי מאבימי וכו' אבימי מסכתא אתעקרא איתעקר ליה ואתא לקמיה דרב חסדא לאדכוריה גמריה ולשלח וליתיה גביה סבר הכי מסתייעא מילתא טפי. ונמצא דאבימי עם היותו רבו של רב חסדא כי אתעקרא ליה מסכתא אזל לגביה תלמידו לאדכורי כדי שיסייעוהו מן השמים למהדר תלמודיה. והשתא לישנא קמא קאמר אתה עשית אותי ואת חייא והקדים עצמו כי הוא חידוש דאיהו לא אזל ובדוכתיה קאי וגמר. אבל ר' חייא לאו רבותא הוא דאיהו אזל קמי קצרא וגמר כאבימי דאזל גביה רב חסדא ואיכא סייעתא דשמיא. ואיכא דאמרי סבר דאלמלא ר' חייא דאלים זכותיה לא הוה כ"כ סייעתא דשמיא דר' קאים בדוכתיה וז"ש אתה עשית את חייא שהלך אצלך והוה סייעתא דשמיא וזה אינו חידוש. אמנם החידוש הוא דחייא עשה אותי ואני בבית מדרשי כי גדול כח ר' חייא נפלאים מעשיו ונפשי יודעת הגם שלא זזתי ממקומי: א"נ אפשר דלישנא קמא קאמר אתה עשית אותי ואת חייא כי אתה מעצמך למדת ולא שאנו למדנוך והשבח השביח לההוא קצרא בא בכפ"לון שלא היה חייב להם כלום. אך ר' חייא אין טעון הל"ל בעשייתו כי הוא תלמידי ולו ניתנה פריע"ה כל קבל מה שלמד ממני. ואיכא דאמרי סבר דגם ר' חייא צריך לשבחו כי שב אפיה דאגמריה רבי ניחא כי פרע"ו מה שלמדו אך בשיתא מצינא ליה שבח כי לא למדם מר' ואפ"ה החזירם לו ולכן אמר אתה עשית את חייא שלא למדת ממנו ועכ"ז גמר מינך. וחייא עשה אותי שלמדני הששה שלא למד ממני. אבל לישנא קמא סבר דנהי דלא אגמריה שיתא אפי מיהו הוא תלמידו ולמד ממנו כמה הלכתא גברוות' וכפ"ז חייב להחזירם ודוק: ושמעתי מקשים דעינינו הרואות דרבי ורב יוסף בחלותם שכחו תלמודם ורב יוסף בסמוך דריש כל משכבו הפכת בחלייו דמשכח למודו וכן הוות ליה ולרבינו הקדוש כמבואר בסוגיין. והרי אמרו פ"ק דברכות דהיסורין אם קבלם מאהבה יראה זרע וכו' ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו דכתיב וחפץ ה' בידו יצלח. ופשיטא דרבינו הקדוש ורב יוסף קבלו היסורין מאהבה ואיך לא נתקיים תלמודם בידם עכ"ד. ובמושכל ראשון אפשר לומר דמ"ש תלמודו מתקיים בידו אינו ר"ל שלא ישכח אלא זמנין דמשכ"ח וסוף סוף מן השמים יסייעוהו שיחזור אליו תלמודו כמו שבאמצעות ר' חייא והכובס אהדר ליה תלמודיה לרבינו הקדוש ורב יוסף ע"י אביי ושאר תלמידיו וזכו לזה ע"י שקבלו יסורין בשמחה. א"נ יש הפרש בין יסורין לחולי כבד דאם הם יסורין ומתחזק והולך כבריא ואפי' ניכר כי בשרו עליו יכאב מ"מ בדוחק עומד על עומדו אז לא יעצרנו הגש"ם דנגוע ומוכה ותלמודו מתקיים בידו. אבל בחולי חזק והוא נרדם בבלי דעת אז קרוב לשכוח: ויתישב הטב לפי מ"ש גורי האר"י זצ"ל דכאשר יחלה חולי חזק ונתרפא הוא שמוסיפין לו נשמה חדשה וכ"ש אם משנין שמו דבשינוי השם הכונה הוא להמשיך נפש חי"ה. ולפ"ז יומתק מ"ש לעיל רב המנונא חוזר לימי עלומיו דהנשמה חדשה הבאה אליו מעתה היא בזמן הקטנות בצד מה. ולזה קרוב שישכח. וחסד ה' מעולם על יראיו דאינם שוכחים כל תלמודם ויהיו כתינוק אשר לא יודע. ומ"מ על הרוב ישכח איזה דבר. ויבא על נכון לישנא דקרא דדריש לעיל רוטפש בשרו מנוער כי הוא נער בצד מה לפי הנשמה חדשה וה"ט דמוחלין לו על כל עונותיו דפנים חדשות באו לכאן ודוק והארך: