פתח עינים על מנחות קי.

אמר רב מצור ועד קרתגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים וכו' שימי את דקרו ליה אלהא דאלהא. יש להרגיש מאי אשמועינן רב בזה. ואפשר במ"ש הרמ"ע דגוים לאו בני תשובה נינהו וכן בדין דשבע מצות נצטוו לבד ואי אמרת דנצטוו על התשובה תמניא אינון. ואמור רבנן בטעמא דלישראל נאמרה התשובה דוקא ולישראל יאתה כי הם בני אל חי ואב שמחל על כבודו כבודו מחול משא"כ העכו"ם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וז"ש מכירין בכבודם של ישראל ומכירין את אביהם של ישראל שבשמים ומכח שהם בנים והוא כביכול לישראל לאב יש להם תשובה וא"כ כשישובו בתשובה ישובו לקדמותן ולכבודם הראשון. ומצור כלפי מערב אין מכירין לישראל בכבודם ומכבידים עולם דסברי דתמיד ישארו בגלות ואין מכירין אביהם שבשמים שהוא להם לאב. ואותיב רב שימי דקרא קאמר כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים אלמא כל הגוים ידעי ליה. ואהדר ליה בתמיה שימי את ופירש"י לחד לישנא בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה עכ"ל והיינו התמיה כלומר אני לא אמרתי דאינם מכירין את ה' רק הכל תליתי בישראל ומאי קושיא מדכתיב כי ממזרח וכו' גדול וכו' אימא דמכירין ה' אך לא ידעו כי הוא אביהם של ישראל וזה רמז בתמיהתו שתמה שימי את כלומר ריח קושיא לא עדת. והוסיף לומר דקרו ליה אלהא דאלהא כלומר גם למה שהבנת מדברי דשם אין מכירין את ה' לא תקשי דאכתי קרו אלהא דאלהא. ונמצא דבשתים עלתה לו תרי פירוקי ומשו"ה באו דבריו דרך תמיהא לרמוז שלא הבין. וגם לפי מה שהבין לא קשיא: א"נ אפשר על דרך זה במ"ש פ"ק דבתרא דטורנוסרופוס המשיל ישראל לעבדים שכעס עליהם אדוניהם דכל המרחם עליהם מקניט אדוניהם. ור' עקיבא המשיל לבן שכעס עליו אביו דמאן דרחי"ם ליה עושה נחת רוח לאביו וז"ש מכירין את ישראל בכבודם הראשון והם מכבידים עולם עליהם. והיינו כי הם יודעים אביהם שבשמים שישראל בנים ומי שמרחם עליהם ניחא ליה כרחם אב:

שימי את וכו'. פירש"י בתמיה אתה הוא שימי חכם גדול ומקשה לי דבר זה ויש אומרים רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות עכ"ל וזו אחת מעשר קדושות שהיה נוהג רב והביאן הרב ספר יוחסין ריש אות רי"ש באמוראים סמוך להא דקמן. ומצאתי בספר הפרדס לרש"י כ"י ענין זה באורך. הנה נא הואלתי להעתיקו פה לפי שאין הספר מצוי וז"ל עשרה מילי חסידות דהוה נהיג בהון רב ובתריה לא יכלין כלהו שמעי לאחזוקי בהון וכל חד מנהון אחזיק בחדא מנהון: א דלא הוה מסגי ד' אמות בקומה זקופה ונהג רב יהודה אחריו: ב דלא הוה מסגי ד' אמות בגלוי הראש ונהג רב הונא אחריו: ג דהוה מקיים ג' סעודות בשבת ונהג רב נחמן אחריו: ד דלא הוה מביט לצדדין: ה דאפילו לפניו לא היה מביט דמאן דאתי לקבליה לא הוה ידע ליה עד דשמע קליה ונהוג רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה וסימו את עיניהם: ו כד הוה עייל לבי מדרשא הוה מקיף ולא היה פסע ועייל קמי רבנן כדגרסי רב לא מטרח צבורא ונהגו רבי זירא ואביי אחריו: ז דלא הוה אכיל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה: ח דכל דקפיד עליה אזיל איהו גביה והוה איהו מפייס ליה כדגרסינן בפרק יום הכפורים רב אזל לגבי טבחא ונהג מר זוטרא בריה דרב נחמן אחריו: ט שהיה רגיל בתפילין ונהג רב ששת אחריו: י שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה ולהיות מתורגמן לרב ולכל מי שצריך לקיים מה שנאמר כבד את ה' מהונך עכ"ל. ואין ספק דהני מילי הם ממדרש ואגדה או קבלת הגאונים. ויש להעיר דהרמב"ם כתב פ"ב מהלכות דעות דין ד' אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה מימיו ומרן שם בכ"מ כתב דלא ידע מקומו. ומ"ש בשו"ת מקום שמואל סוף סימן ס"ה דפשוט דהוי מפ"ק דחגיגה ומגיד לאדם מה שיחו אמר רב אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו וכו' והביאו הרב סדר הדורות דף ס"ה ע"א והזכירו הרב מרכבת המשנה בח"ב הנדפס מחדש. לא שמא מתיא דההיא בשחוק וקלות ראש וכמ"ש הרמב"ם שם פ"ה דין ד' ומה דמות יערוך לשיחה בטלה. ועוד הרמב"ם כתב אמרו עליו וההיא מימרת רב. ותו דהרמב"ם כתב מימיו ואינו מפורש שם וכל זה דברים פשוטים גם מה שתמה עוד בספר מקום שמואל על מרן דלא אייתי מר' אליעזר כבודו במקומ"ו מונח ולק"מ. ומצאתי להרמב"ן בפירוש התורה ריש פרשת קדושים שכתב שאמרו על ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ולכל הדברות מוכרח שהרמב"ם מצא כן בבבלי או בירושלמי או באגדה. וכפ"ז ק"ק דלא מנאוה בכלל מעלות רב הנזכרות ויהיו קורין באחד עשר: ולפי מאי דאתמר בכלל מעלות רב דהוה מקיים שלשה סעודות ונהג רב נחמן אחריו מה טוב ומה נעים מאי דאמר רב נחמן פרק כל כתבי תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת נותן הודאה על חלקו דאשר קבל על עצמו לנהוג בזה מנהג רב קיים הדבר ועמ"ש בעניותנו שם: והא דרב יוסף ורב ששת קבילו עלייהו שלא להסתכל לפניהם ולא מצו למיקם וכו' הכי חזינן שכתב הר"ן פ"ק דקדושין על רב יוסף גבי מאי דאמר רב יוסף מ"ד הלכה כר' יהודה וכו' וסברת ר"ת והראיות לברך הנשים על מ"ע שהז"ג בתוך דבריו כתב וז"ל ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא היה דאמרינן בהגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה וכו' עכ"ל ודברי הר"ן הללו נעלמו מהרב סדר הדורות דף ק"ך ע"ד דמייתי לה מספר מקור חיים דרב יוסף עשה המצאות להיות סגי נהור ע"ש ועיקר הדבר הם דברי הר"ן בשם רז"ל. גם נעלמו דברי הר"ן מעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בספר גט מקושר דף קמ"ב סוף ע"ב אשר צידד דרב יוסף ורב ששת לא ראו מאורות מימיהם ע"ש והר"ן כתב מאגדה על רב יוסף דהיה פתוח ונסתמא. וספר הפרד"ס אמרה גם על רב ששת כמדובר: ומ"ש במעלות רב הנז' דלא אכל מסעודות רשות משום חלב ודם וגיד הנשה. כפ"ז נראה דלאו דוקא הרשות רק דלא אכל אצל אחרים דהוה חייש לאסורא אלא דהוה אמר טעמא משום סעודת הרשות וכשהיה סעודת מצוה נותן אמתלא אחרת ובזה ל"ק מה שהקשה בהגהת יוחסין מהר"ש שולם ועיין בחולין דף צ"ה ע"ב. ומה שהביא הוא ז"ל כבר ספר סדר הדורות השיב עליו הן דלא הוה עביד הכי בכולא שתא והן דיש נסחאות שאינו רב ע"ש דף ס"ו הנזכר: ועתה נבא למאי דקמן כי הנה הרב ספר יוחסין באות ריש בשם רב הביא הא דקמן דאמר שימי את ופירש"י שלא היה מגביה עיניו וק"ק עליו דהכא באות ריש הביא פירוש לבד בשם רש"י ולא זכר שרש"י דחה פירוש זה בנדה דף כ"ד ע"א מטעם דלא מצינו שאמר רב כך לשום אדם אלא לרב שימי ע"ש ועיין בסדר הדורות דף ק"ן. ונראה כונת רש"י דאינו חולק על הענין דרב לא היה מסתכל שזה ודאי אמת וכמ"ש בספר הפרדס המיוחס לרש"י עצמו. וכן הוא בספר האורה כ"י מרש"י רק סבר דהא דאמר שימי את אינו מטעם זה כיון דלא אשכחן שאמר לשום אדם. שמעינן דרב היה מעמיד עצמו שלא לשאול עד שהיה מכיר בקול והיה נשמר שלא לגלות בפיו שלא היה מסתכל וכיון דכך דרכו פשיטא שלא אמר שימי את כאלו היה מסתפק ומה גם דנכדו היה והיה מכיר קולו טפי מאחריני: וחזה הוית להרב גנת ורדים בא"ח כלל ב' סימן ט"ו בסוף התשובה שכתב וז"ל וחסידותו של רב היה מפורסם והיה בו עשרה מדות של שבח ושל זהירות ומכללן שלא היה נושא עיניו למעלה ולא היה מסתכל במה שחוץ ממנו ועל כן היה מרגלא בפומיה כשהיה רב שימי בן בתו מקשה לו והיה מתפלא שחריף כמוהו יאמר דברים אלו והיה אומר לו שימי את כי לא היה מסתכל בו לידע אם הוא שימי או אחר ומפורש זה אצלנו בפסוק וישא אברהם את עיניו ובפסוק שא נא עיניך וראה עכ"ל וק"ק דעירב שני הפירושים במ"ש שימי את גם לא זכר דרש"י דחה פירוש דאמר שימי את שלא היה מסתכל כמדובר. גם מ"ש בן בתו לישר"י לן מר דהיה בן בנו דמפורסם דבנו של רב נקרא חייא וכמ"ש בש"ס בכמה דוכתי חייא בר רב. ותו דכך מפורש בש"ס בחולין דף קי"א ע"ב רב אקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה. ע"ש:

בכל מקום מוגש וכו' אלו ת"ח וכו' זה הלומד תורה בטהרה נושא אשה וכו'. אפשר דקשיא ליה בכתוב דהול"ל ובכל מקום יגישון ויקטירון להכי דריש אלו ת"ח העוסקים בתורה שאין כונתם להקריב קרבנות וקטר יקטירון רק הם כל ישעם וחפצם ללמוד תורה יתנו צדקות ה' אלא דהקב"ה מעלה עליהם כאלו מקטירין ומגישין ולכן אמר מוקטר מוגש ממילא דנחשב להם כן אף שהם אינם מתכוונים לזה וז"ש מוקטר מאיליו ומוגש הלימוד לשמי. ומנחה טהורה דנושא אשה ואח"ך לומד תורה. הכונה דאמר בכל מקום אפילו בחוצה לארץ ואין קפידא בכהן ומזבח ויום וכיוצא משאר דיני הקרבן. והשתא יש ס"ד דהגם דהכהן המקריב צריך שיהיה נשוי אשה כמו שאמרו בזהר הקדוש ריש פרשת ויקרא על פסוק אדם כי יקריב דאדם נקרא הנשוי אשה דאי לא נסיב לא איקרי אדם והוא פגים עש"ב. מ"מ בהא דאין צריך למילי דטעון הקרבן א"כ אין צריך שישא אשה ואידי ואידי חד שיעורא לזה אמר ומנחה טהורה דצריך שישא אשה ובזה לומד בטהרה ולאו מטעם דיני קרבן אלא שיהיה טהור ורעיונוהי אל יבהלוניה:

מאי דכתיב זאת התורה וכו'. פירש"י ולא כתיב בה חקה הקשה הרב אליא זוטא בריש ספרו על רש"י דהא אמרינן לעיל דף י"ט דכי כתיב חקה הוי לעיכוב וכי תורה לחוד אינו לעיכוב ושם אמרו בהדיא דקרבנות כתיב תורה ולא מעכבו ומאי קאמר רש"י דלא כתיב חקה. ואני בעניי עמדתי על ענין זה באריכות בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח שם סימן א' בס"ד עש"ב:

כל העוסק בתורה וכו'. אנכי עפר דל הארכתי במאמרים אלו בספרי הקטן ראש דוד פרשת צו בס"ד ע"ש באורך:

אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'. עיין מ"ש בעניותנו לעיל בקונטריס זה פרק קמא דשבועות בס"ד ואמר פ"ק דברכות דף ה' ר' יוחנן לר"א אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה וכו'. וראיתי בספר חסידים סימן תתקמ"ה שפירש לב' אחרונים שאינם פקחים כלב הראשונים שוה לפני ה' שאם לא תאמר כך יוכל כל דור לומר למה לא נבראתי בימים ראשונים שהיו חכמים גדולים והייתי לומד תורה הרבה אומר לו מה אכפת לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ולא ישב בטל אלא יהגה כל עת שיכול אף על פי שאין לבו חריף כל כך עכ"ד: ואפשר לומר א' המרבה לימוד לעצמו וא' הממעיט שלומד עם ע"ה וצריך לחזור כמה פעמים כמ"ש שם בספר חסידים סימן תתקמ"ו א"נ אחד המרבה גירסא ואחד הממעיט גירסא שמפלפל א"נ א' המרבה לכתוב חידושים וא' הממעיט בכתיבה שלא לבטל מלימודו הכל חשוב לפניו יתברך ובלבד שיכוין לבו לשמים ליחד קבה"ו וזהו יכוין לב"ו מלכות לשמים ז"א לזווגה פב"פ וזהו יכוין כי זה כל פרי התורה והמצוה כידוע מהזהר הקדוש וכתבי האר"י זצ"ל:

תוס' ד"ה ומיכאל שר הגדול. עיין כל דבריהם והרב בית דוד א"ח סימן מ"ט שקיל וטרי בדבריהם ע"ש באורך ובחתימת דבריו הביא דברי הרמ"ע במאמר אם כל חי ח"ג סימן כ"ג בשם מדרש רז"ל אליהו זכה לברית שלום וכו' אמרו עליו שהוא מקריב תמידין בבית המקדש אעפ"י שהוא שמם שהרי בקדושתו עומד ואתיא כי הא דתנינן בעדיות מקריבין אעפ"י שאין בית ואפשר שנגנזו לו קופות מתרומות הלשכה כדי שיהיו באים משל צבור וכתב הרב הנזכר ולפי זה אתי שפיר ואישי ישראל כפשטיה קרבנות ממש של כבשים כבזמן שבית המקדש קיים עכ"ד ורש"י בברכות דף י"א מבואר מדבריו דבזמן הבית היו אומרים ואישי ישראל ע"ש. ולפי מדרש הנזכר שהביא הרמ"ע אתי שפיר האי קרא לעולם זאת על ישראל דמייתי בסוגיין. והיה לאות אשר בחסדיו הרבים תבנה ותכונן עיר האמת ויבנה בית המקדש במהרה בימינו שם יזבחו זבחי צדק את אילי הארץ בהדי כבש"י דרחמנא משור עד שה חיים: