פתח עינים על קידושין נט.

עני המהפך בחררה וכו' עמ"ש התוס' ואני בעניי כתבתי באורך בענין זה בדברי הראשונים והאהרונים בספרי הקטן דברים אחדים דף קנ"ו בס"ד ע"ש .

לא מסמנא מילתא כתב הרב עיון יעקב דבית תנוק ואשה אעפ"י שאין נחש יש סימן עכ"ל ולא זכר דהרי"ף והרא"ש כתבו לא מסמנא מילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם וכן ראיתי שהגיה רבינו בצלאל בגוף הש"ס. וההיא דבית תנוק ואשה אינם ענין לזה והרי הוא כמבוא"ר אין צורך להאריך וק"ל:

ומתקריא ארעא דרבנן. כתב הרב חידושי אגדות צ"ל דאח"ך הפקיר אותה ר' אבא דאל"כ לא מצו רבנן ליהנות ממנה דמתנה אינה לשון הפקר ולא נתנה במתנה אלא לרב גידל ומכאן דכל קנסות והפקר שב"ד עושין גם בזה"ז הוא לת"ח ולא לעניי ע"ה עכ"ל וכתב עליו הרב עיון יעקב ואין דבריו מוכרחים דהכא שאני דמעיקרא לא אפקרא רק אדעתא דרב גידל שהיה ת"ח מ"מ הדין נכון בעצמו דת"ח קודם לע"ה עכ"ל. ומ"ש דהכא מרישא לא אפקרא רק אדעתא דרב גדל שהיה ת"ח אינו מחוור דמה שנתנה או הפקירה לרב גדל לא מהני שיזכו התלמידים וכמ"ש מהרש"א עצמו דמתנה אינה הפקר ולא נתנה אלא לרב גדל ומהיכן זכו התלמידים אלא מוכרח דהכא הפקירה אח"ך ר' אבא כמ"ש מהרש"א. אמנם הדבר ברור דאין ראיה מכאן דאפשר דר' אבא נתנה או הפקירה לתלמידים דוקא אחר דרב גדל לא רצה לזכות בה ומשו"ה מתקריא ארעא דרבנן אבל בקנסות והפקר שב"ד עושין סתם מנא תימרא דהוא לת"ח. ועוד יש להרגיש דנראה דהפקר לתלמידים לא יתכן כמו שנבאר: ומ"ש רש"י הכא הפקר לתלמידים נראה דלאו בלשון הפקר הפקירו ר' אבא לתלמידים דאי בלשון הפקר לא הוי הפקר דקי"ל כבית הלל דסברי פ"ו דפאה דהפקר לעניים אינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. ואין לומר דהא דהפקר לעניים אינו הפקר לאו דלא זכו עניי' אלא אינו הפקר לענין שפטור ממעשר וכדמשמע מדברי המפרשים דהרי תלמוד ערוך בידינו במציעא דף ל' בעובדא דר' ישמעאל ברבי יוסי בהדי ההוא דהוה דרי פתכא דאופי דא"ל לכ"ע הפקר ולך לא אפקירינהו ופריך ומי הוי הפקר כי האי גונא והתנן אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים ומשני דר' ישמעאל לכ"ע אפקירינהו וכו' אלמא לאו לענין פטורא ממעשר לבד אינו הפקר אלא דגם לענין זכיה לא זכו בו עניים. והרב עין יהוסף בשיטתו שם כתב וז"ל צריך להבין דמאי קושיא לפי מה שפירש"י דפליגי אי חייב במעשר וכן פירש הרמב"ם ורבינו עובדיא שם א"כ מאי פריך כאן לא שייך בו מעשר ולכן הוי הפקר אפי' לעניים דוקא עכ"ל. ואני בעניי אומר דרש"י והרמב"ם ורבינו עובדיא אין כונתם דדוקא למפטר ממעשר אינו הפקר אלא ה"ה גם לענין זכיה דכיון דאינו הפקר וחייב במעשר לא זכו בו העניים נמי. וכן כתב בהדיא הראב"ד בפירושו למס' עדיות פ"ד. וכן כתבו מרן בב"י והרב פרישה ח"מ סימן רע"ג דאינו הפקר ואינם זוכים העניים ומייתי לה מהך עובדא דר' ישמעאל ומאי דאתמר עלה בסוגית מציעא הנז' וא"כ הכא אי ר' אבא הפקירו לתלמידים אינו הפקר ואינם זוכים בו וצ"ל דנתנו במתנה וזיכה לרבנן כדין. ומאחר שכן נראה דאם ב"ד הפקירו ממון להוראת שעה כמ"ש בח"מ סי' ב' צריך שיהיה הפקר לכל כדין הפקר. ומיהו בקנסות שקונסין ב"ד אפשר דת"ח קודם לע"ה כמבואר בי"ד סי' רנ"א והיינו אם אין ספק לפרנס כלם כמ"ש שם. [ועיין מה שרמזתי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סוף סי' ב' ע"ש] וידעתי נאמנה שרב מופלג וחסיד קדוש בדורנו ז"ל היה מחלק הקנס לת"ח עניים וגם לצנועים שאינן לומדים ועניים וראיתי סדר החלוקה מכ"י קדש .

לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו וכו' כתב הרא"ש ה"ה דהוה מצי למבעי בדידיה אלא משום דמתני' איירי בדידה וכו' ועוד דר"ל הוה מודה ביה דדוקא באשה קאמר משום דנתינת מעות לידה חשיב כמעשה להאי לישנא עכ"ל ודקדק הרב עצמות יוסף דהא דחשוב נתינת מעות כמעשה היינו לתירוץ דגמ' אבל המקשן לא הוה מחלק בזה ולדידיה תקשי לבעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא עכ"ד ואפשר לומר דהני תרי טעמי דכתב הרא"ש הם לבעיין ומיהו המקשן לא קשיא ליה על הבעיין אמאי לא בעי ג"כ היכא דחזר הוא דהוה אמר דה"ה דהו"מ למיבעי בדידי' וכו' כמ"ש הרא"ש בטעם הראשון. אמנם אכתי לא אכחד דאיכא למידק מנא הוה ידע הבעיין דתיהוי פלוגתא בדין זה ור"ל אמר יאמר דאינה חוזרת והיה טעמו דנתינת מעות כמעשה עד שכתב הרא"ש דלהכי לא בעי בחזר הוא דבהא מודה ר"ל. ותו יש להעיר לטעמא קמא דישנו בנותן טעם הרא"ש דהו"ל לבעיין לקבוע בעייתו ברישא דמתני' האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקדשה לעצמו מקודשת לב' ולבעי לא קדשה לעצמו וחזר בו מהו ואמאי נטר עד סיפא דהא גרמא ליה למנקט בעייתו בדידה לטעמא קמא דהרא"ש: ואפשר ליישב במאי דכיילי קצת מבעלי הכללים דאי אשכחן אמוראי דחד אמר הכי הוה ואידך אמר הכי הוה דח"ו אין שום א' אומר שקר כי אם דובר אמת רק דבצפרא אמר הכי ובפניא הדר ביה ולא נודע הי מינייהו אמר בסוף לזה כל אחד עמד בשמועתו עכ"ד ועפ"ז אף אנו נאמר בהני לישני דסתמא דתלמודא ורב זביד דפליגי במה דברים אמורים אי בהך מתני' וכפ"ז ר"ל דוקא בדאיכא מעשה בנתינת מעות פליג או מחלוקותן אמתני' דעשרה יוחסין וכן היא שנתנה רשות לשליח וכפ"ז ר"ל אפילו בדיבור ודיבור לחוד פליג דתרי לישני נאמרים באמת אלא דבצפרא נחלקו ר"י ור"ל אמתני' דפ' עשרה יוחסין וכן היא שנתנה רשות להשליח וכלישנא דרב זביד ואתותב ר"ל ממתני' דגט ושוב בעי הבעיין בהך מתני' דהכא דאיכא נתינת מעות מהו כיון דאיכא מעשה אלא דרב זביד לא שמיע ליה אלא ההוא לישנא ותו לא וכפ"ז נמצא דהבעיין בהך לישנא קמא לא בעי אלא משום דאיכא נתינת מעות דכמעשה דמי ולהכי לא בעי ברישא דמתניתין לא קדשה לעצמו וחזר בו הוא מהו דהתם דיבור ודיבור הוא וכבר נחלקו בזה ואתותב ר"ל ולא בעי אלא בסיפא דאיכא קצת מעשה. ולטעמא קמא דהרא"ש אפשר לומר דגם בחלוקת חזר הוא מקרי קצת מעשה דהא נתן המעות הוא ליד האשה ולאו דיבור לחודיה הוא וה"ה דהו"מ למבעי בחזר הוא וכו' ולטעם שני לא חשיב מעשה אלא קבלת האשה ואל תתמה על החפץ דאי הכי אמאי חזרו ר"י ור"ל לאותובי כל הני מתניתי ולתרוצי כיון דכבר עמדו בכל זה כלישנא דרב זביד דכבר כתבו הראשונים דהכי הוה אורהייהו דאמוראי למהדר לאותובי ולפרוקי שמא יהיה תרוץ אחר וזמנין דמשכחת הלכה מקופחת ובמילתא בעלמא הויא הלכה רווחת את כל ונוכחת: ואולם אכתי יש להעיר בלישנא דרב זביד דאמאי הבעיין קבע בעייתו בההיא מתניתין דפרק עשרה יוחסין ולא קבעה ארישא דהך מתניתין דהאומר לחבירו צא וקדש לי וכו' דשני החלוקות הם דיבור ודיבור לחוד. ותו דייק הרב עצמות יוסף דאמאי לא קבע הבעיא ברישא דההיא מתניתין דעשרה יוחסין דקתני מי שנתן רשות(ו) לשלוחו לקדש בתו והלך וקדשה וכו' ע"ש. ואמרתי בזה דרך חידוד לתלמידים דהבעיין בחכמה יסד אר"ש דלפום ריהטא יש לפשוט בעייתו מההיא מתני' דקתני מי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך וקדשה אם שלו קדמו וכו' ואם אינו ידוע וכו' ואי איתא דמצי הדר ואתי דיבור ומבטל דיבור לישמועי' רבותא ולימא הכי האומר לשלוחו לקדש בתו וחזר בו והלך וקדשה אם חזרתו קדמה אין קדושיו קדושין ואם קדושיו קדמו קדושיו קדושין והוה שמעינן מכ"ש היכא דאב עשה מעשה והלך וקדשה אלא ודאי דאי חזר לאו כל כמיניה דלא אתי דיבור ומבטל דבור. וסבר הבעיין דלאו פשיטותא הוא דאימא דנקט מתניתין בכה"ג לאשמועינן דין אם אינו ידוע שניהם נותנים גט ואם רצו א' נותן גט ואחד כונס ולעולם דבחזרה לחוד סגי. ואכתי היה מקום למפשט מסיפא דההיא מתני' דקתני וכן היא שנתנה רשות לשלוחה והלכה היא וקדשה עצמה וכו' דהו"ל למנקט בחזרה בה לחוד על דרך האמור ודין אם אינו ידוע וכו' הא שמעינן ליה מרישא וגם זה סבר הבעיין דיש לדחות דנקט סיפא אגב רישא וליכא למידק מינה ולהורות זה קבע בעייתו בסיפא דמתני' בא ללמד דכבר עמד במה שיש לפשוט מרישא וסיפא ולא שוה לו ובעייתו במקומה ולכך לא קבע בעייתו בהך מתניתין דהאומר לשלוחו צא וקדש ולא ברישא דמתני' פ' עשרה יוחסין לרמוז ענין זה דלא לפשוט ליה מסיפא דההיא מתני' דאיכא למדחי כדבר האמור. ואגב רהטאי ראיתי להרב ב"ח סי' מ' שכתב דלהרמב"ם והטור הא דנקט פלוגתייהו בחזרה היא לרבותא וכו' דכשחזר הוא אינה חייבת להחזיר לו הקדושין עש"ב ולפי תשובת הרא"ש דמייתי הרב בית שמואל דמוכח מינה דאף כשחזר הוא חייבת להחזיר לו הקדושין ע"ש כפ"ז אין לומר בעד הטור כמ"ש הב"ח דהוא הפך הרא"ש. ותו יש להרגיש על הרב בית חדש דדחיק נפשיה ולא זכר דהרא"ש יהיב תרי טעמי לזה: ודע דלשון הריטב"א בשמעתין צריך ביאור כי דבריו לפום ריהטא צריכין פירוש מדעיי וסבריי ואני השפל כתבתי ורמזתי במקום אחר מאי דאתחזי לפי קצורי בכונתו וביאור אמרי קדוש ע"ש ודו"ק:

רבה בר חנה יהב זוזי לרב כן היא הגירסא בתוס' ר"י הזקן כ"י וכתב וז"ל היינו רבה בר חנה דריש סנהדרין שהיה חבירו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי רבי ול"ג בר בר חנה שהיה רבה בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדקרי ליה ר' חייא התם בן אחי אבל רבה בר בר חנה שבכל התלמוד שהיה תלמידו של ר' יוחנן בן בנו של חנה היה כדקאמר בר בר חנה א"נ אביו היה שמו בר חנה עכ"ל: