פתח עינים על גיטין נה:

תוס' ד"ה ביהודה בהרוגי מלחמה וכו' שמסורת בידם וכו' הרב יפה מראה והרב שדה יהושע פירשו מ"ש בירושלמי שמסורת בידם שר"ל ואינו אמת כי חושים בן דן הרגו וגם הרב קרבן העדה פירש שמסורת בידם של האומות נראה שמסכים לזה. ותימא על גדולי ישראל שנעלם מהם הספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו. גם נעלם מהם דברי התוס' האלו ועמ"ש על דברי התוס' הללו אני בעניי בס' הקטן ראש דוד פ' וישב ובמשג"ב דף פ"ח ע"א ע"ש:

אקמצא ובר קמצא חריב ירושלם. אע"ג דקמצ' לא הי"ל שום גרמא בזה דלא עביד מידי ואפשר כי גם לא נמצא שם כמבואר נקט הכי אקמצא ובר קמצא על דרך בין חייתא למחבלתא ווי לברא דעלובתא. וה"נ הכי קאמר בעבור חילוף קמצא לבר קמצא חריב ירושלים כי המשרת היה לו להזמין לקמצא ופרח זימו"ן מיניה ואזמניה לבר קמצא הוה מה דהוה. וכן הוא בהדיא במדרש איכה רבתי על פסוק בני ציון היקרים וז"ל הדא דבריתא אמרי בין קמצא ובין בר קמצא חרב מקדשא עכ"ל: ורש"י פירש קמצא ובר קמצא כך שם שני יהודים. ואפשר דודאי לא אתא רש"י לאפוקי דקמצא זה היה לו בן והוא בר קמצא ובעל הסעודה היה אוהב לקמצא ושונא בנו דא"כ היל"ל אקמצא ובריה חריב ירושלים וכו' דרחמיה קמצא ובריה בעל דבביה. ולא היה צריך רש"י לאומרו. אמנם אפשר דאתא לאפוקי דהוו תרי קמצא שנים קרובי"ם קראו בשמותם על שם זקנם וקמצא האחד היה אוהבו ובר קמצא האחר שונאו דהשתא א"ש מאי דקאמר אקמצא ובר קמצא וכו'. אך לא נראה לרש"י לפרש כן. דא"כ המשרת הי"ל להבין דהוא א"ל קמצא ואי כונתו על בר קמצא הי"ל להזכירו בשמו אלא ודאי על קמצא קאמר. ותו דהי"ל להביא קמצא אביו של זה והגם דיש לדחות סבר רש"י דאין לעשות אוקמתות אלא כך שם שני יהודים ובר קמצא שמו ולא שהוא בנו של קמצא ודוק היטב: