פתח עינים על עירובין סג.

תניא רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו וכו' שמעתי רמז נאה בפ' ויקריבו לפני ה' אש זרה שהוא ר"ת אש זרה אש שתויים זרע רחיצה הוראה הן הן הדברים שאמרו רז"ל אש זרה כדכתיב שתויים שתויי יין זרע שלא היה להם בנים רחיצה שנכנסו בלי רחיצת ידים ורגלים והורו לפני משה רבינו. אלו ואלו דברי אלהים חיים וכלם נרמזו בר"ת אש זרה: והנה במאמרינו יש להבין דקאמר לא מתו בני אהרן עד שהורו וכו' למה נקט בלשון שלילה. ותו דהכתיב הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ואמרו רז"ל יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום אבל הייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך וא"כ איך קאמר שמתו על שהורו. ואפשר לומר דאיברא דנדב ואביהוא גדלה מעלתם וראויים הם שיתקדש בהם המשכן. אך אם הם היו ענוים ומקטינים עצמן ומחזיקים למשה רבינו ואהרן אביהם ע"ה לגדולים מהם ומה גם למשה רבינו רבם ורבן של כל ישראל אז לא היה כבודו יתברך שיתקדש הבית בהם דלעיני כל ישראל הם בחורי חמד דגמירי ולא ס"ד דישראל שהם גדולים כל כך ואינו ניכר דמשום קדוש הבית מתו דלא חשיבי אצל ישראל גדולים הרבה. אבל עתה דהורו בפועל שהיו מחזיקים עצמן לגדולים ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו וננהיג ישראל ותלו שררת משה ואהרן ע"ה מצד זקנה וגם הורו הלכה בפני משה רבן ועשו מעשה להורות דאינם מחשיבים אותו לרב להודיע כי גדלו מאד ונעשו חברים וסברי דנעשה גדול יותר מרבו מותר להורות דאפילו תימא דתלמיד שרוב חכמתו מרבו ונתגדל ונעשה חבר אסור להורות כדעת מ"ד מ"מ נעשה גדול ממנו מותר והורו ועשו מעשה והוראתם היתה כדין דאלו היו תלמידים לא מסתייעא מילתא כמ"ש פ' אעפ"י ומכל זה נתפרסם ונודע גדולתם ובכן ראוים הם שיתקדש הבית על ידם. ונמצא דדא ודא חדא היו דלגדולתם נתקדש הבית וזה היה על ידי שהורו הלכה והודיעו לעם שהם גדולים. אך אם לא היו מורים הלכה ומקטינים עצמן לא מתו ולא נתקדש הבית בהם דלא נודעה גדולתם ולא היה כבוד ה' שיתקדש הבית על ידם. והטיב אשר דיבר רבי אליעזר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה וכו' כמבואר וא"ש מאי דנקט לשון שלילה. וגם לשון עד שהורו כפי נסחא דקמן דהול"ל לא מתו אלא משום שהורו. ולשון עד שהורו מדוקדק לפי האמור. וז"ש משה רבינו ע"ה סבור הייתי שיתקדש או בי או בך דהגם כי הוא ידע תוקף גדולתם מ"מ כיון שאין מכיר גדולתם ולא נודע לעם חין ערכם לא היה כבוד להתקדש על ידם והייתי סבור או בי או בך דאנחנו מוחזקים לגדולים. עכשיו אני רואה בחוש דהם גדולים לעיני כל העם ועתה יכירו העם שצדקו שהם גדולים ממני וממך כי למה שהיו גדולים בעיני העם מתו ועתה יבינו שהאמת כן הוא שגדולים יתר מאד ממני וממך. וז"ש הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש. וכי תימא הרי מתו על שהורו הלכה לז"א ועל פני כל העם אכבד דא ודא חדא היא שאם הם לא היו מראין בדבריהם שאמרו מתי ימותו זקנים הללו וכו' והורו ועשו מעשה לא היה ניכר שהבית נתקדש בגדולים ולא מתו אבל הם עתה הראו כחם ועל פני כל העם דייקא אכבד כי נתפרסמה גדולתם וידעו שהם גדולים: ומכללן של דברים אמורים הראת לדעת דלא מתו בני אהרן בעון שהורו הלכה בפני משה רבינו ע"ה וכל המורה הלכה חייב מיתה אין זאת כי הם היו גדולים ופטירי ובזה בסגנון קרוב למש"ל יתישב מאי דקשה לכאורה ממ"ש פ"ק דמגילה דף י"ד גבי חולדה הנביאה דפריך ובמקו' דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיהו היתה ולא מקפיד עלה ולפ"ז לפי פשט דברי רבי אליעזר דסוגיין דמתו בני אהרן על שהורו הלכה בפני משה רבינו ע"ה יקשה דמשה רבינו ע"ה עניו מאד והם בני אחיו ובודאי לא הקפיד עליהם ואמאי מתו הרי חולדה נתנבאית והוי כמורה הלכה כמ"ש פ"ק דסנהדרין על אלדד ומידד וחולדה במקום ירמיה הות אלא דקרובת ירמיהו ולא מקפיד עלה ולמה מתו בני אהרן. והוה מצינן למימר דהנבואה היא כמורה הלכה ומיהו גבה טורא ביניהו וחמיר טפי מורה הלכה ממש מנבואה. וגבי נבואה אהני טעם קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה אבל מורה הלכה ממש כמו בני אהרן לא אהני ומשום הכי מתו אע"ג דמשה רבינו אחי אביהם ולא קפיד עליהו: אמנם חזינן להגהות אשרי בסוגיין שכתב וז"ל ספ"ק דמגילה וילך אחיק' אל חולדה וכו' משום דקרובה שביק לה ירמיה מכאן שיכולים להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו וקצת גמגום יש עכ"ל הרי דהג"א למד מזה להוראה ממש ויקשה למה מתו בני אהרן דודאי משה רבינו ע"ה דודם ולא קפיד לפי רוב הענוה. ואני בעניי כתבתי בקונטריס שם הגדולים ח"ב דף פ"ט ע"ב דהאי דקאמר פ"ק דמגילה קרובת ירמיה הות ולא מקפיד אתי דלא כהא דאר"א דמתו בני אהרן בשביל שהורו. ויסבור טעם אחר על מיתת בני אהרן כא' מן הטעמים שאמרו רז"ל. ברם לפום מאי דאמרן לעיל דרך דרש א"ש דלא מתו בשביל שהורו רק דמזה נודע גדולתם ונתקדש הבית בהם כמש"ל. אלא דצ"ל בסגנון אחר ממ"ש לעיל ונאמר דאע"ג דמשה דודם ולא מקפיד אי לאו דהיו גדולים לא הוו סמכי להורות ועי"ז ידעו ישראל שהם גדולים ונתקדש הבית בהם: ואנא זעירא שם בשם הגדולים ישבתי קצת לדעת הג"א הא דאמרו בסוגיין גבי אלעזר ויהושע ן' נון ע"ש. ומיהו נראה דהא דסיים בהג"א וקצת גמגום יש אפשר שכונתו דיש לחלק בין נבואה להוראה דאי אמרו פ"ק דמגילה קרובת ירמיה וכו' ה"ד לנבואה אבל למורה הלכה ממש לא סגי והכי רהטא סוגיין דלגבי הוראה אינו מועיל מהא דבני אהרן לפי פשטן של דברים ומהא דיהושע ואלעזר וכמו שחלקנו לעיל ועמ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' פנחס ודוק:

רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכו' וכתיב בשרתי צדק וכו' ל"ק כאן בזמן שעירא היאירי וכו' ק"ק לפי מ"ש התוספות לעיל דף ס"ב דכל הני הוראות כגון שבא מעשה לפניו ומורה לעשות כן אבל לשואלין לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא וכ"כ שאר פוסקים א"כ לוקמה אידי ואידי בזמן שעירא היאירי כאן בבא מעשה לפניו ועל זה אמר בלבי צפנתי וכו' כאן לדרוש דינין בצבור שלא יש מעשה מזומן דשרי וזהו בשרתי צדק. ואפשר לומר דאם התירו התוספות היינו בשאלו לתלמיד הלכה כדברי מי אז יכול לגלות דעתו. אבל למדרש בפרקא אסיר דהוי כקובע מדרש לעצמו. א"נ יראה בסגנון אחר דהא דשרו כששאלוהו הלכה כדברי מי שיאמר דעתו היינו שיאמר הלכה לבד אבל לא יאמר הלכה למעשה אפילו שאין מעשה לפניו דכשאומר הלכה לבד לא סגי לעשות מעשה עד שיאמר הלכה למעשה כדאמרינן פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) ומשו"ה שרי כשאין מעשה לפניו לומר הלכה כפ' אבל אם יש מעשה לפניו ושאלוהו הלכה כדברי מי אינו רשאי לומר הלכה כפ' כמו שדקדק הרב ש"ך סי' רמ"ב ס"ק י"ד מדסיימו התוספות ובלבד שלא יורה על מעשה שבא דבאיכא מעשה לא שרי לומר הלכה כפ' ע"ש. והטעם משום דכשיש מעשה לפניו ואומר הלכה כפ' הו"ל כאומר הלכה למעשה ואסיר. וה"ה נמי אי דריש בפרקא הלכות ודינין הו"ל כאומר הלכה למעשה ואסיר דלא מקרי הוראה אלא הלכה למעשה כדתנן גבי זקן ממרא הורה לעשות חייב ומשו"ה ל"מ לאוק[מ]י בשרתי צדק בקהל רב בימי עירא היאירי ודוק. ואחרי כותבי ראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב וז"ל ופר"י דלא מתסר אלא כששואלין ממנו הלכה למעשה אבל בשאין שואלין ממנו אלא פסק הלכה לבד שלא לעשות מעשה באותה שעה מותר דהא לא חשיבא הוראה והכין משמע פ"ק דהוריות עכ"ל ומבואר בהדיא מ"ש הרב ש"ך ויש סעד למ"ש כאשר יראה המעיין. ועדיין יש לחקור איך עירא היאירי לא היה נותן רשות לדהע"ה לדעת כמה גדולים דסברי דרשות מהני תוך ג' פרסאות כמו שהביא דעתם הרב ש"ך סי' רמ"ב. ותו למ"ד דתלמיד חבר היינו שהיה רבו מובהק ואח"ך גדל התלמיד בתורה והוא חברו שרי תוך ג' פרסאות הרי דוד נתגדל בתורה והלכה כמותו והיה מלד. וכ"ת דבפניו ממש אסיר. ס"ס הו"ל לאוקמי בלבי צפנתי בפניו ובשרתי צדק שלא בפניו. ותו לפי הפשט דאסור להורות מה שבח הוא לומר בלבי צפנתי ודאי כך הו"ל למעבד. ואפשר במ"ש פ' אעפ"י דלא מסתיעא מילתא להורות כדין אפילו נטל רשות כמבואר בש"ס ותוספות שם. והיינו רבותיה דדהע"ה דהכא דאיכא תרתי דודאי עירא נתן רשות. וגם הוא תלמיד חבר ובכי הא אפשר דמורה כדין עכ"ז חשש שמא לא יורה כדין וזהו בלבי צפנתי כשחי עירא. למען לא אחטא לך דייקא כלומר דמצד מורה הלכה ליכא וגם קרוב שאורה כדין אך יראתי למען לא אחטא ואורה שלא כדין והיינו רבותיה ומשו"ה אצטריך לאוקומיה בשרתי צדק בזמן שאין עירא קיים ודוק. אחר זמן רב ראיתי להרב ישרש יעקב משם הרב ת"ל דפירש מאי דאמר זעירי בסמוך נק' הוטא דאפילו נטל רשות לא מסתייעא ע"ש: