פתח עינים על חולין פז.

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפקא מינה לברכת מזון וכו' איכא למידק במ"ש למאי נ"מ לבהמ"ז. אמאי לא קאמר נמי למצוה שאין בה ברכה דאי אמרת שכר מצוה חייב עשרה זהובים ואי אמרת שכר ברכה פטור. ונראה דלא אסתפק ליה דאי אמרת שכר ברכה דבמצוה בלא ברכה פטור דהא אמרינן פרק החובל (בבא קמא דף צ"א) תני רבה בב"ח קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצו פטור ותרגמה רב בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה דא"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה דתניא ושפך וכסה וכו' חייבו ר"ג עשרה זהובים. ומהאי ברייתא פשיטא ליה דבמצוה בלי ברכה חייב אלא דאיבעיא ליה דבמצוה דיש כמה ברכות אי חייב על כל ברכה: ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים דלימא דחייבו י' זהובים ה' משום מצוה וה' משום ברכה והכונה דהבעיין הו"ל לאסתפוקי אי האי דחייבו ר"ג עשרה זהובים הוא משום שתיהן מצוה וברכה או שכר מצוה או שכר ברכה. וע"פ האמור ניחא דכיון דידע ההיא דשור ואילן דחייב עשרה זהובים כדמוכח מסתמות דברי רב אף דליכא ברכה לא נסתפק אלא אי שכר מצוה ולא משגחינן בברכות או שכר ברכה וחייב במספר הברכות: וראיתי להרב עיון יעקב שהקשה אמאי לא קאמר דנ"מ לענין כסוי הדם עצמו דאם שחט ב' חיות או חיה ועוף כל א' בפני עצמו דקי"ל דסגי בברכה אחת ומ"מ כל חדא מצוה בפ"ע היא כמשמעות הרא"ש בפסקיו וא"כ אי אמרינן שכר ברכה אינו נותן רק עשרה ואי אמרינן שכר מצוה כל חדא מצוה בפ"ע וצריך לשלם ך' זהובים או יותר לפי מה שהם ואולי י"ל דסתם גמרא קאמר הנ"מ הזה לענין ברכת המזון לפי מה שידע מהמעשה דפשיט שהוא בבהמ"ז אבל באמת יש נ"מ טובא עכ"ל ויש להרגיש דמשמע מדבריו לפי מאי דפשיט דהוא שכר ברכה על מצוה בלי ברכה פטור ואם כך כונת הרב ז"ל הוא הפך סוגית קמא ודברי הרי"ף והרא"ש והריטב"א והר"ן וסיעתם כמפורש בדבריהם דעל מצוה בלי ברכה חייב נמי עשרה זהובים ואם כן לא קאמר בש"ס נפקותא זו דפשיטא ליה דחייב על ב' מצות שעשה אף דברכה א' לשניהם ומיהו יש לצדד קצת בזה: וזה חזיתי בשיטה מקובצת קמא שכתב משם הרב המאירי וז"ל סך זה של עשרה זהובים על המצוה הוא ואפילו היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה ויש שפירשו במסכת חולין עשרה זהובים על כל ברכה וברכה כמו שביארנו שם עכ"ל ודברים ככתבן קשים לשמוע דאיך קפסיק ותני ברישא דעשרה אפילו איכא הרבה ברכות והלא מסקינן בסוגיין דבהמ"ז מ' זהובים והוה עובדא ברבי דאמר מ' זהובים אתה נוטל וגם נתנה עליהם בת קול כוס של ברכה שוה מ' זהובים. ותו מאי קאמר ויש שפירשו במסכת חולין הלא זהו תלמוד ערוך. ואנכי עפר דל בספרי הקטן שער יוסף בקונטריס שבסופו דף כ"א ע"ד סברית מימר דגירסא אחרת היתה לו וכו' ע"ש ועתה רואה אני דלא ניתן ליאמר כיון דהרב המאירי היה בזמן הרשב"א ולא חזינא ברבוואתא קמאי רמז גירסא אחרת. והנכון שהוא ט"ס וצ"ל סך עשרה זהובים על המצוה הוא ואם היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה פירשו במסכת חולין עשרה וכו' כצ"ל: תו איכא למידק בש"ס במ"ש יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זהובים דאמאי אצטריך בת קול והרי רבי כבר אמר בפשיטות מ' זהובים אתה נוטל. וראיתי להרב גדול בדורו מהרח"א במקראי קדש וישרש יעקב שפירש דהבת קול חידש תירוץ מהרש"ל על קושית התוס' דהטוב והמטיב דהויא דרבנן אינו חייב עליה עשרה זהובים עכ"ל. והרואה יראה דמהרש"ל לא אתא לשנויי קושית התוס' רק ביש"ש פרק החובל להלכה קאמר דאינו חייב במצוה דרבנן. והרב ש"ך ח"מ סימן שפ"ב תירץ בזה קושית התוס'. והאמת שדבריו קשים להולמן חדא דבפה"ג ג"כ דרבנן. ותו דמהראשונים מוכח דאף במצוה דרבנן וכמ"ש אני בעניי שם בשערי ושם ישבתי דברי מהרש"ל והרב ש"ך והמעיין יראה מ"ש שם בדעת מהרש"ל וכן נראה ממהרש"ל עצמו שם במ"ש דעכשיו שקונין שלישי וכו' חייב עשרה זהובים ע"ש ודוק הטב: ולכל הדברות מה שפירש הרב מהרח"א דהב"ק חידש זה. אינו מתיישב דס"ס מאי אתא לאשמועינן וכבר רבי אמרה ופשיטא ליה דמ' זהובים הוא ולדעת זה גם רבי כונתו כן מפיק הטוב ועייל בפה"ג: ולי ההדיוט אפשר בהבין דברי רש"י שכתב מ' זהובים שכר ד' ברכות שענה אחריהן אמן עכ"ל ודבריו צריכין ביאור וכבר עמדו עליהם הרב מעדני מלך והרב ש"ך ופירש כל אחד לדרכו. ואני בעניי אפשר לי לומר דרש"י לפרש הבת קול קאי ולא קאי לפרש דברי רבי שאמר מ' זהובים אתה נוטל כמו שחשבו ז"ל והראיה שכתב רש"י שענה אחריהן אמן. ואי קאי על דברי רבי הול"ל שעונה או שיענה אחריהן. אמנם כונת רש"י אפשר דהוקשה לו כקושיין על הב"ק אמאי אצטריך: ותו דכיון שהוא צדוקי הוא רחוק שיהיה לו שכר. והגם דרבי א"ל מ' זהובים אתה נוטל אמר לו כן כדי שלא יברך אבל ודאי שאם הוא מברך אין לו שכר כיון דמכחיש הקבלה. ולזה פירש דהב"ק בא לומר שרבי שענה אמן יש לו שכר מ' זהובים לאפוקי הצדוקי דאין לו שכר כלל חפץ בברכה ותרחק ממנו ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וכו': ואחזה אנכי בשו"ת יכין ובועז להרבנים השלמים נכדי הרשב"ץ הנדפס מקרוב אשר בח"ב סימן ט"ז כתב וז"ל ולדידי קשיא הא דאמרו ד' ברכות והא ה' הן ד' של בהמ"ז וא' על היין אלא שיש לתרץ שלא מנו אלא הג' ברכות שהם של תורה ולא מנו הרביעית שהיא של סופרים וכו' ולא מצינו שזכרו רז"ל סמך לזה גם לא ראינו למפרשים ולא למחברים שכתב א' מהן שיש שום סמך לברכה ששוה עשרה זהובים. אלא מ"ש הרמב"ן שיש אסמכתא מן הכתוב כף אחת וכו' ועוד כתב טעם אחר שיש לכלול עשר ספירות וכו' ומתוך דבריו נראה שאין שוה עשרה זהובים אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא ואחרים כתבו שכל מצוה שוה עשרה זהובים וכו' והביאו ראיה מפרק החובל וכו' ע"ש וק"ק במ"ש ולדידי קשיא וכו' שהיא קושית התוס'. ומה שתירץ אפשר דאין כונתו לשלול מצוה וברכה דרבנן אלא דעתו ז"ל דהכא שיש ג' ברכות דאורייתא לא חשבינן הטוב דתקנוה על הרוגי ביתר: והוי יודע כי אני הצעיר כתבתי במקום אחר שהרב הנזכר לא ראה דברי ה"ר צמח שכתב רבינו ירוחם בשמו וכו' ועתה התבוננתי ובעיני הוא קרוב לודאי שמה שכתב ברבינו ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ד כתב ה"ר צמח עד סוף הלשון שכתוב עד כאן אינו מהחיבור. הרואה יראה שהוא לשון תשובת יכין ובעז הנזכרת כמעט אלא שהוא בקצור. ונראה שבגליון ספר רבינו ירוחם כתב הכותב תשובה הנזכרת בקצור. ומ"ש כתב ה"ר צמח לאו דוקא וכונתו על תשובה הנזכרת וכבר מצינו למרן בב"י א"ח סימן שכ"ד שכתב תשובה א' מח"ב הנזכר בשם הרב צמח. והח"ב הוא לרב שמעון ולפי מ"ש בסדר הדורות דספר רבינו ירוחם דפוס ראשון הוא בשנת רפ"א אינו רחוק שכתבו בגליון תשובה הנזכרת וסיימו שאינו מהחיבור והמדפיסים הדפיסוהו בפנים. ולפ"ז מ"ש אני בעניי בשם הגדולים ח"ב דרבינו ירוחם מייתי ספר ארחות חיים ע"ש אפשר דגם שם הוא גליון ואינו מספר רבינו ירוחם: ומ"ש עוד בתשובת יכין ובעז הנזכרת דלא מצא שום מחבר ומפרש זולתי הרמב"ן וכו' יש להעיר שכ"כ ארחות חיים דף ד' והרב ז"ל היה לו ספר ארחות חיים שמזכירו בתשובות אחרות ואפשר שכונתו שלא מצא מחבר קודם הרמב"ן. אבל א"ח היה אחריו. האמנם קודם הרמב"ן כתבו אור זרוע שקדם קצת להרמב"ן כפי הנראה והביאו הרב תורת חיים בקמא דף צ"א. והרב רבינו יהודה חסיד שהיה תלמיד ר"י בעל התוס' והביאו בספר מנחת יהודה. אמנם הרב הנזכר אפשר דלא היו בידו הספרים הנזכרים בכ"י. ולכל הדברות ק"ק עליו דלא זכר תשובת מר זקנו הרשב"ץ בח"ג סימן קנ"ו ע"ש. גם מ"ש בדעת הרמב"ן אינו מוכרח. ואדרבה יש להוכיח שאין דעת הרמב"ן כן מדלא הזכירו דעתו הרשב"א והר"ן והרב המגיד והריטב"א והרשב"ץ דשמעתיה בפומיהו כולי יומא כידוע וכתבו בפשיטות דמצוה. לחודה דינה כברכה: