פתח עינים על חגיגה ב.

כאן במשנה ראשונה וכו' הרמב"ם מפרש דלמשנה ראשונה דבית הלל סברי דמי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד א"כ מי שחציו עבד חייב ביום של עצמו דניכר ומבורר דיום זה של עצמו כי יום אתמול כי יעבור היה של רבו והיום הוא בן חורין דהוא של עצמו ולהכי חייב בו ביום בראיה. אכן למשנה אחרונה דחזרו בית הלל וסברי דאין לו יום וכופין את רבו וכו' כל שלא נכתב גט שחרור פתיך ביה צד עבדות תדיר ופטור ומשו"ה פסק פ"ק דהגיגה דחציו עבד פטור: ומה שהכריח להרמב"ם לפרש פירוש זה ולא פירש להפך דלמשנה ראשונה הוא פטור כיון דמ"מ חציו עבד ואינו בן חורין לגמרי אבל למשנה אחרונה חייב דכיון דכופין את רבו לשחררו הו"ל כאלו כבר משוחרר וחייב וכמו שפי' רש"י. היינו משום דכפי פירוש רש"י האי דתנן הכל חייבין לאתויי מי שחציו עבד דחייב הוי כמשנה אחרונה. ומאי דתנן סמוך ונראה שאינן משוחררין דאמר רבינא דהיינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור היינו למשנה ראשונה וזה דבר קשה על התנא דתני משנה אחרונה ובתר הכי משנה ראשונה. וכי תימא דמשנה הנשנית מקודם שאינן משוחררין לא זזה ממקומה לפי שהיתה שגורה לפום רבנן. ניחזי אנן היכי הוה מתניא ברישא ומוכרח דהכי תני אלו פטורין מן הראיה חרש שוטה וקטן וכו' ועבדים שאינם משוחררין וכו' דסבר הרמב"ם כדברי הליכות עולם דכי קאמר הש"ס הכל לאתויי וכו' לאו מתיבת הכל דייק אלא ממשנה יתירה וא"כ הא דתנן הכל חייבין בראיה דהוי לאתויי מי שחציו עבד דחייב הוסיף התנא אח"כ כשחזרו בית הלל. ומוכרח דברישא הוה תני אלו פטורין מן הראיה וכו' כדאמרן וזו היא שקשה ששינה התנא שינוי גדול ממאי דהוה תני ברישא ואמאי לא השמיט שאינן משוחררין דהוי דלא כהלכתא וכפי המשנה שסידר עתה הכל לחייב חציו עבד כמשנה אחרונה ושאינן משוחררין לפטור כמשנה ראשונה והוא מילתא דתמיהא. ותו דהי"ל להניח המשנה כמו שהיא אלו פטורין מן הראיה חוץ מחש"ו וכו' ונשים ועבדים ההיגר וכו' ולהשמיט שאינן משוחררין דידענו דחציו עבד חייב דנשים ועבדים דתנן בכל דוכתא היינו עבדים גמורים ומינה דחציו עבד חייב. ותו רבינא דסידר הש"ס קשה דמפרש שאינן משוחררין לפטור והוא דלא כהלכתא והול"ל לפחות דהוי כמשנה ראשונה ולפרש הכל לחייב כהלכה ולא לומר סתם דשאינן משוחררין לפטור חצי עבד ותו לא: לכן הוכרח הרמב"ם לפרש להפך דמאי דתנן הכל חייבין לחייב לחציו עבד הוי כמשנה ראשונה וכבר המשנה היתה שגורה ומשנה לא זזה ממקומה אך הוסיף התנא שתי תיבות שאינן משוחררין לומר דלמשנה אחרונה פטור מי שחציו עבד ולהכי רבינא מפרשה דהלכה כמשנה אחרונה כנ"ל ואני אמרתי בחפזי העולה על רוחי ולעת פנאי צריך לראות במפרשים:

תוס' ד"ה נשים ועבדים לא שייך לאקשוי וכו' עד סוף הדבור. הרב תוספת יום טוב הקשה על דבריהם וז"ל וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני דקטנות לענין מיאון ואשה לענין עגון כמו שהוא ריש פ"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ"ש הרב והכי איתא בבריתא בגמרא וצריך עיון עכ"ל הרב תי"ט: ובצפייתנו צפינו להרב פרי חדש במים חיים בהגהותיו שכתב על דברי הרב תי"ט וז"ל מה שהניח בצ"ע ל"ק דאי לאו ק"ו בג"ש דראיה ראיה הייתי מרבה קטנים דומיא דהקהל וכ"כ התוס' דף ג' ד"ה גמר ראיה ע"ש עכ"ל ודבריו חיים וקיימים. ומה שהקשה הרב תי"ט דרישא דהתם בקטנות הם תרי עניני ל"ק דנהי דהתם הוו תרי עניני אבל לרוב ריחוקם לא יחוש התנא למתנינהו כי הךךי דעין רואה ואזן שומעת דכל א' ענין בפני עצמו ולא דמו כלל ועיקר. אמנם הכא אצטריך לשנות להודיענו דהוו תרי עניני וחרש שוטה וקטן מיירי בין בראיה בין בשמחה דפטירי שהם פטורים מכל מצות האמורו' בתורה ונשים לא איירי אלא לראיה וכדמפ' בש"ס וזהו שכתבו התוס' וחרש ושוטה פטורין מכל המצות כדאמר לקמן ושם מבואר דה"ה קטן. אלא דהתוס' הוקשה להם דאיכא ג"ש דראיה ראיה ומוכרח דאתא קרא למעוטיה. לז"א וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו ומשו"ה לא ילפינן מג"ש דראיה ראיה דחייב וכמ"ש הרב פר"ח ולהכי תנייה גבי חרש שוטה דגם הוא פטור מכל המצו' ומה גם דסירכא דלישנא הוי והכי רגיל למנקט חש"ו ודוק הטב: