פתח עינים על חגיגה טו:

ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' מדלא קמשני בפשיטות ואמר ר"מ קרא אשכח וכו' מורה דר"מ דוקא דריש הכי אך רבנן פליגי עליה ולדעת רבנן ליכא לפלוגי בין קטן בין גדול ומשו"ה הרמב"ם השמיט חילוק זה מגדול לקטן משום שסבר דרבנן פליגי עליה כן כתב הרב ש"ך י"ד סי' רמ"ו בשם הרב הגאון מר אביו. אמנם רבי"ן חסידא עיר וקדיש הרמ"ך בספרו הנחמד יד מלאכי לו תשי"ג יד"ו ערו ערו עד היסוד כלל זה ע"ש באורך ואני בעניי כתבתי קצת על דבריו במקומו בס"ד: ואולם הצע"ר שיש להצטער דאם הרמב"ם סבר דאין חילוק בין גדול לקטן צא ופרנס לי איך עביד עובדא בנפשיה שלמד כל חכמות חיצוניות והוא ז"ל כתב באגרות שלמד כל ספרי ע"ז וכו' ולא עוד אלא דמצינו להריב"ש בתשובותיו סי' מ"ה שכתב דהרמב"ם סמך על הא דר"מ דבגדול שרי והרמב"ם עצמו שרטט וכתב בתחיל' ס' המורה הט אזנך וכו': והנכון בזה מה שכתבתי אני בעניי במקום אחר דסבר הרמב"ם דהא [ד]לגדול הותר היינו שיהיה גדול בתורה ודעתו רחבה גם במילי דעלמא קולע אל השערה ולא יחטיא כמו שהיה ר"מ מקטנותו. ואם יכתוב בחיבור דלגדול הותר. כל אחד יסבור כי גדול הוא ויתיר לעצמו ובנפשו דיבר ולכן השמיטו. ורוח ה' דיבר בו ובפרט בדור יתום כזה שכל תלמיד מחזיק עצמו לרב ויהיו ערומים ולא יתבוששו ה' הטוב יכפר בעד:

אמאי ר"מ רמון מצא וכו' יש להעיר אמאי לא אמר דר"מ כדין עבד מקרא דכתיב ולבך תשית לדעתי וכו' ולשיטת הרב ש"ך הנז' דפליגי רבנן ניחא. ולהכי רב שילא קאמר דהגם דלא הו"ל למגמר מ"מ השתא דחזינן דתוכו דוקא אכל אין בו חטא. ואם נאמר דכ"ע מודו דבגדול שרי והודו חכמים לר"מ. אפשר דכאן בתחילה הוא דרש להאי קרא ולא נמלך בהדי רבנן אם מסכימים עמו וסמך על דעתו ולזה היה קטרוג אף דלקושטא הדין עמו מ"מ מדקדק עם חסידיו. וכשיש קטרוג צריך מליץ טוב להזכיר זכותו על דרך שכתבתי בעניותי בקונטריס זה על קמא דף ן' ע"ש: ודרך רמז שמעתי רמון מצא תוכו אכל וכו' כי רמון רצ"ו בגימט' הסר כ"ו נשאר רע וזהו תוכו אכל שם המיוחד גי' כ"ו. והנשאר מספר רע קליפתו זרק עכ"ד ויש לי ההדיוט עוד רמזים בזה בלקוטי בס"ד: