פתח עינים על בבא מציעא ל:

ומי הוי הפקר כי האי גונא וכו'. עיין בגיטין דף מ"ז ומה שהקשה שם הרב פר"ח במים חיים ועמ"ש רבינו שמשון פ"ו דפאה ובמ"ש שיטה מקובצת בשמעתין משם תוספות שאנץ ע"ש ודוק:

והא ר' ישמעאל בר' יוסי זקן וכו'. עמ"ש הרשב"א בתשובות סימן רנ"ב ורנ"ו ובתשובות הרדב"ז סימן תשכ"ח ובספר חוות יאיר סימן קצ"א ובספר שארית יעקב דף יו"ד ומ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ח"י דף צ"ה באורך ע"ש:

לפנים משורת הדין הוא דעבד. נהירנא זה שנים רבות בהיותי בעיר נא אמון מסובין היינו בחברת הרבנים המובהקים כמהר"ר אברהם ישראל וכמהר"ר ברוך צאני זלה"ה. והרב כמהר"א ישראל זלה"ה הקשה על מ"ש הרמב"ם סוף פי"א דאבידה ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואעפ"י שאינה לפי כבודו דהא קי"ל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והשיב הרב כמהר"ר ברוך זלה"ה דשאני הא דכיון דמשום כבוד נגעו בה וקי"ל דרב שמחל על כבודו כבודו מחול מכי מחיל ליקריה הן האדם גבר חכם הדר והוי כאיניש דעלמא וחייב זהו תורף דבריו: ובו בפרק אני ענית"י לפני כבוד הרבנים הנזכרים דהך שינויא דקמשני מהר"ב הנזכר לא נהירא לי חדא דגם הא דאמרו דכל הפטור וכו' עיקרה אתאמרא בירושלמי משום טירחא דאמאי דתנן אם התחילו אין מפסיקין אתמר וההיא משום טרחא נגעו בה והכי אתמר בבבלי פ"ק דשבת מכי שרא המייניה לא מטרחינן ליה וא"כ נימא נמי האי גברא דהך טירחא לגביה לא חשיבא ואי נמי הויא טרחא מחיל לה ואהדר כאחד האדם ואמאי אמרו כל הפטור מן הדבר וכו'. ותו תקשי הא דאמרו בסוטה דף מ"א אגריפס המלך קרא מעומד ושבחו רבנן והא כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והתם לא שייך לומר דמחיל יקריה כדקאמר מהר"ב הנזכר דמלך אין כבודו מחול. ומיהו לזה י"ל דמצוה שאני כדאמרינן התם וכלומר דבמצוה כבודו מחול. אלא דבעיקרו של דבר בירושלמי לא משמע הכי כמדובר: ולפי דעת הרבנים הנזכרים שהיא קושיא יש לישב במאי דכתיבנא בעניותין במקום אחר פשר דבר למה שחקרו רבנן בתראי דבכמה דוכתי אמור רבנן הא דכל הפטור וכו' וכל קבל דנא הם אמרו זמנין טובא המחמיר תע"ב. וניחא לן דבכל מקום אשר החומרא ההיא גם להחולק דהלכתא כוותיה טיבותא או זריזות או הדור מצוה היא וכיוצא אלא דסבר דאין צורך לזה אז המחמיר זוכה לברכה מתוך חומרו כאותה שכתבו קמאי גבי מי שאכל ושכח דחד עביד כב"ש ואשכח ארנקי. אבל במילתא דאליבא דהלכתא ליכא סרך מצוה וטובה ולא חשיב זריזות אם יעשה כחולק התם הוא דאמרינן כל הפטור וכו' ולפ"ז גבי מצא שק או קופה וקריאה מעומד דמצוה היא לא שייך בזה כל הפטור מן הדבר וכו': א"נ דהרי כתבו הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם פ"ק דקידושין דהא דאמרו כל הפטור וכו' היינו במילתא דלא איתי אנש שהדבר ההוא מצוה בו דכל ישראל פטירי ועטירי כגון זו מאן דעביד הא הדיוט הוא אבל במצוה שאחר חייב בה והוא פטור וזה רוצה לעשות מצוה שנתחייב חבירו לאו הדיוט הוא אלא זריז ומשובח ע"ש ועפ"ז לק"מ דהכא כל שאינו ת"ח או מלך חייב ומשו"ה החכם שרצה להחזיר ומלך לקרות מעומד אין כאן הדיוטות: וכל זה לדעת הרבנים הנזכרים אמנם קושית מהר"א ישראל הנזכר מעיקרא קושיא ליתא דהא דאמרו כל הפטור היינו דוקא במצות שבין אדם למקום כגון ק"ש ותפלה וסוכה וכיוצא בהן בזה אמרו כל הפטור וכו' דכיון דפטור נקרא הדיוט אם יעשה. ברם במצוות שבין אדם לחבירו דעביד טפי מחיוביה לאו הדיוט דהא דרך כלל נצטוינו לעשות עם חבירינו לפנים משורת הדין ולאו הדיוט הוא דעביד מצות ה' וחש"ב עם קונה"ו. והן הן דברי הש"ס בעובדא דר' ישמעאל דפריך והא ר' ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו ומשני לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף והודעת וכו' אשר יעשון לפנים משורת הדין דא"ר יוחנן לא חרבה ירושלם וכו'. וא"כ כבר נצטוה לעשות יותר מחיובו דרך כלל דכתיב אשר יעשון ואין זה הדיוט והדבר פשוט מאד. כל זה אמרתי לפני הרבנים הנזכרים בו בפרק ואמור מודים דרבנן: ואין להקשות מסוגיין לדברי הרמב"ן והריטב"א הנזכרים דאמרינן דר' ישמעאל לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף והודעת וכו' אשר יעשון לפנים משורת הדין דמשמע דמשום דנצטוו לעשות לפנים משורת הדין מש"ה מצא מקום לשנויי דר' ישמעאל לפנים מש"ה הוא דעבד אבל אי לא נצטוינו בלפנים מש"ה הוה קשיא לר' ישמעאל והרי בלא"ה ל"ק לר' ישמעאל דהגם שהוא פטור דכיון דהמצוה נצטוו בה אחרים לא נאמר כל הפטור וכו' והנה שכרו אתו. לק"מ דשאני הכא דאיכא ביזוי לתורה ובכי הא אי לאו דנצטוינו לפנים משורת הדין לא היה מתישב הא דר' ישמעאל דהרי אם יטעיננו שהוא המצוה הוא טעו"ן שלא כענינו והוא זלזול התורה. ומה שעשה ר' ישמעאל כי פרע"ו דמי"ו בו זה אינו מצוה. ולכן מייתי הש"ס דתני רב יוסף וכו' דבהא ניחא כמבואר: