פתח עינים על ערכין ה:

ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכו' ורבנן סברי אדם מוציא דבריו לבטלה וכו'. בכולא שמעתא ודברי ראשונים ואחרונים והמתיחס והנטפל לזה עמדתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח. ושם הבאתי כמה אחרונים דנשתמשו בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוא סברת ר"מ ולא קי"ל כותיה והחילוקים שיש בזה. וגם רמזתי כמה אחרונים כמו שתראה שם בדף ל' ע"ד. ועתה היד כותבת שראיתי להרב מהר"ם חאגי"ז בשו"ת הרב אביו הלכות קטנות בסוף ח"א דף ז"ך ע"א דהוקשה לו דהלכה כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוצרך הרב מהר"ד גרשון לישב הדברים ע"ש באורך ואעיקרא דדינא פרכא דאין הלכה כר"מ אלא כרבנן דאדם מוציא (ל)דבריו לבטלה וכמו שפסק הרמב"ם. וכזאת וכזאת יש להעיר עמ"ש הרדב"ז בתשובות שנדפסו מחדש בפירדא סימן תי"ג שנשאל אמאי לא פשיט בעיית נדרים דף י"א ע"ב מהא דקי"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והרב ז"ל עוד הוסיף להגדיל התימה ואיהו מפרק לה ע"ש וקשה דהלכה כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה. ובשגם יעלה על לב לישב ע"פ איזה חילוק מאשר הבאתי על הברכים וכיוצא אכתי לא איפרק מאי דאמור רבנן בפשיטות אין אדם מוציא כאלו הוא הלכה רווחת ומודעת זאת:

תוס' ד"ה יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש ואע"ג דאיש במעריך כתיב תרתי איש כתיבי ואם אינו ענין וכו' וא"ת הא ממעטינן וכו' וי"ל דבזבחים וכו'. ע"ס הדיבור. חזה הוית בלקוטי רבינו בצלאל כ"י שכתב וז"ל עמ"ש התוס' תרתי איש וכו' וצ"ע דבפרשת ערכין לא כתיב אלא חד איש ונ"ל דאיש כי יקדיש וכו' כולא חדא ענינא כמ"ש פ"ק דתמורה דיליף לענין תמורה מאיש דכתיב בערכין. גיליון. עכ"ל וצריך להבין מ"ש התוס' תרתי איש כתיבי ואם אינו ענין דס"ס איש במעריך כתיב ומנ"ל לר"מ לומר אם אינו ענין והן לו יהי דאיכא איש אחר נוקמיה לאיש קמא לרבות גוים אי משום דסמיך לבני ישראל ואי משום דכתיב פרשת ערכין ובמעריך כתיב. ואם כונתם דמצד הסברה הוכרח למשדייה לנערך א"כ אמאי בעינן תרתי איש. ותו דמאחר דאיכא תרתי מאי קשיא להו בתר הכי דמעיט נכרי מאיש כי יפליא והא תרתי איכא והך רבויא דגוי' מאידך. ותו דאמאי נטרי להקשות קושיא זו אחר הצעה זו והלא אין הצע"ה צריכה לכך ובראשית מאמר תקשי להו מההיא דתמורה: ואפשר לומר דרך חידוד דכונת התוס' לשנויי תרי שינויי על דרך שכתב הרב תרומת הדשן סימן חל"ק במ"ש התוס' בברכות דף ל"א ד"ה מורה ועל דרך שכתב הרב מהר"ש אלגאזי בספר שפתי ישנים במ"ש התוספות בגיטין דף ס"ז ד"ה חכם דוי"ו שבדברי התוס' לחלק יצאת לתירוצא אחרינא אף אנו בעניותנו וי"ו גם זאת שכתבו בדיבור זה ואם אינו ענין בחלקות ישית מגיד מראשית ותרי שינויי נינהו ויצא הראשון דתרתי איש כתיבי ומצד הסברא דריש לאידך. וזאת שנית דמצד הסברא הוא דאמר ואם אינו ענין והשתא להך שינויא בתרא איכא לאקשויי מתמורה דלשינויא קמא לק"מ ולפי הצעתם ושינויא בתרא יש להקשות מתמורה: ואולם אכתי נהלך ברג"ש על דברי התוס' דמסוגיית נזיר דף ס"ב הוכ"ח תוכי"ח לכלהו שינויי דהת' דהאי איש דמרבו מיניה ר"מ ור"י בהך בריתא גוים היינו איש דנדרים ולאו ניהו איש דערכין ולדידן דקי"ל דמופלא הסמוך לאיש דאוריתא קרא להכי הוא דאתא וכ"כ הרב משנה למלך פ"א דערכין דין י"א. אף אנן נמי תנינא בריתא בתורת כהנים דרוש"ת אי"ש למופלא. והכי אמרינן בפשיטות בריש תמורה כי הן איש למופלא הסמוך ואינו נראה לרבוייא דגוים וכמו שפירש רש"י שם בנזיר כמה זמני דאיש דר"מ ור"י דנדרים הוא וא"כ מאי קשיא לתוס' דבמעריך כתיב. ותו דכפי תירוצם דתרתי איש כתיבי ומשמע דר"מ ור"י אידך הוא דדרשי מאי פריך התם בנזיר איש כי יפליא נדר בערכך למה לי מכדי האיתקש נדרים לערכין. והלא בלאו הכי ע"כ דאיש דדרשי ר"מ ור"י לאו היינו איש כי יפליא אלא אידך: וזאת תורת העולה על לב לישב בדוחק דהתוס' קיימי אף לפי סוגיית נזיר דאסיקנא דהאי איש אתא למופלא ואיש דר"מ ור"י היינו דנדרים וכמו שפירש"י התם ובכל זאת קשיא להו להתוס' שפיר דאיש במעריך כתיב כלומר כיון דמבני ישראל מעיט לנכרים וכבר מאיש דנדרים מרבה נערך א"כ מנ"ל לדרוש ולתור דרשות אחרות בהאי איש דסמיך לבני ישראל נימא דהאי איש דכתיב במעריך אתא לרבויי דגוי מעריך ולהכי אתא קרא לאפוקי מסברת ר"מ דמעיט מעריך ומרבה נערך כי הן חליפות למו ואינו בדין שיונף המקצר על המערי"ך ואתיא רביה לנערך ולא נדרוש דרשא אחרת. וניהא להו דתרתי איש וכו' וכולא חדא שינויא וה"פ דתרתי איש כתיבי ואי קרא דאיש כי יפליא לגוי שיעריך אתא הו"ל לקרא לכתוב האי כי יפליא באיש כי יקדיש ובהאי קרא לכתוב איש כי ידור נדר בערכך ואז ודאי דינא הוא דאפוקי מפיקינן ליה לרבויי גוי דמעריך ואנוחי לא מניחינן דרשא אוחרי דסמוך לבני ישראל ונראה דלהכי הוא דאתא אבל עתה דישנו אי"ש האחרון ולא כתיב ביה כי יפליא אלא בקרא קמא מסתברא דקרא קרי בחיל ומקרא אומר דורשני להפלאה ואין עמו נכרי ומעתה רבויא דגוי לנערך והלכה והיתה לאי"ש אחר דכי יקדיש ועל כרחך לומר אם אינו ענין למעריך מדחזינן דקפיד קרא לכתוב באיש דמעריך כי יפליא ואי לרבויי גוי לימא איש כי ידור כי היכי דלא נטעה לדרוש אותו להפלאה והיא הנותנת האי"ש האחרון לנערך מסכים הולך דהא הוא דאיכא לרבויי מאיש דנדרים ולא מעריך: ובלכתך בדר"ך הזה אתה תבא"ר דמאי דקשיא להו לתוס' מההיא דתמורה היינו דמהכא משמע דהדין נותן דאיש לרבויי גויים ואלו בההיא דתמורה אתו רבנן ובצרי להו מאיש דמוכח דמשמעותיה דאיש למעוטי נכרים כחסי"ר י"חלוף משמעתין דמרבה להו מאיש והכי אמרינן בכמה דוכתי דאיש לרבות גוים. ורוח חכמים נוחה דסמיך אההיא דרשא דזבחים: ברם עדין לא הונח לנו איך התוס' סתמי למילתייהו טובא ולא אתיא זכירה בדברות קדשם לשמעתא דנזיר כלל. ועוד דהן לו יהי דההיא דריש תמורה לא סמכא אההיא דמעיט מאיש ויחנו בחסרות מהקשא דמעשר בהמה והיו תוצאותיו דהמיר גוי אין בדבריו שיעלה תמרת"ו מ"מ מאחר דשם נאמר איש כי יפליא לרבות המופלא איך בההיא שמעתתא גופא מעיט גוי מאיש כי יפליא גופיה ואף דאינה ילפותא עיקרית מ"מ כמו זר נחשב לומר דבר ואיפכו בסוגיא אחת אי משום דעדין לחלוחית הדיו מדרשת מופלא ואי משום דמרישא הדרשא תדרש לרבויא ותנינא בירך חבירתה למיעוטא אי לזאת אומר אני בעניי דלפי קצורי דהך סוגיא דריש תמורה ברישא מאי דדריש לרבות המופלא אינו אלא מכי יפליא דאמר רחמנא ואיש לא אצטריך להכי כלל דייקא נמי דקאמר כיון דאמר מר איש מה ת"ל כי יפליא וכו' והך לישנא מורה ובא דאיש לא דריש להכי רק מכי יפליא ובהכי ניחא דבתר הכי שדייה איש למעוטי גוי. ואף דמשמעתא דנזיר מהש"ס ורש"י ותוס' שם מוכח דהאי איש כי יפליא דריש ליה למופלא הסמוך לאיש וכיוצא ומצרך צריכי איש להכי כלומר סמוך לאיש וכיוצא. מ"מ אפשר דהתוס' הכא בדיבור זה דשמעתין נקטי לעיקר סוגית תמורה דמשמע מינה דדרשת מופלא מכי יפליא לחוד נפקא ואייתר איש. משום דדחיקא לומר דר"מ ור"י דמרבו גוים מאיש אאיש דנדרים קיימי ולא איש דערכין. ובהכי סלקי דברי התוס' על נכון אליבא דהך שמעתא וכפשטא דבריתא ומ"ש תרתי איש וכו' תרי שינויי נינהו כדשניין מעיקרא ועמ"ש הרב פר"ח במים חיים בחולין דף י"ג ע"ש: וזה חזיתי ואספרה במסכת תמורה המוגהת מרבינו בצלאל הנז"ל דה"ג בבעיית רמי בר חמא כי קמיבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים מי אמרינן מדאקדושי מקדיש וכו' ומחק מה שכתוב בספרים כיון דאמר מר איש מה ת"ל כי יפליא וכן משמע קצת מפירוש רש"י דלא הוה גריס לה. אמנם התוס' אפשר דגרסי כגירסתנו ומהסוגיא הזו משמע להו דדרשת מופלא מכי יפל[י]א נפקא כמדובר והכי משמע קצת מבריתות תו"כ פרשת ערכין וספרי ופסיקתא פרשת נזיר דמכי יפליא לחוד נפיק מופלא: והנה שמעתי מקשים בדיבור התוס' דשמעתין דקאימנא ביה במ"ש דבתמורה מעיט מאיש נכרי דמנ"ל להתוס' דכונת הש"ס התם למעוטי נכרי מאיש והרי הכי אתמר התם ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו וכתיב בריש ענינא דבר אל בני ישראל איש כי יפליא ומאחר שכן נימא דמבני ישראל מעטינהו ואי"ש אין באר"ש. ולי ההדיוט אפשר לומר דס"ל להתוס' דודאי מאיש מעטינהו דאי תימא דמיעוטא הוי מדכתיב בני ישראל וסבר הש"ס דכולא חדא ענינא ואהני בני ישראל דכתיב ברישא גם לתמורה א"כ כי היכי דגבי ערכין ר"מ ור"י מודו דבני ישראל מעיט גוי ואיש מרבה לגוי ה"ה גבי תמורה נימא דאהני רבויא דאיש גם לתמורה לרבות נכרי דומיא דערכין. ואם נפשך לומר דבשלמא גבי ערכין זאת מצאנו נערך ומעריך ומקום יש לאוקומיה רבויא ומיעוטא אמנם גבי תמורה אנן מה נענה לרבויי נכרי ודמי למאי דמשני הש"ס פרק בתרא דנזיר דאף דכתיב איש בנזיר מאחר דליכא לאוקומיה רבויא נקטינן מיעוטא דבני ישראל לגמרי. איכא למימר דגם בתמורה הנה מקום לרבות וכבר ידוע דעת הראב"ד בהשגות פ"ק דתמורה דין ו' דגוי אינו עושה תמורה כלל לא בשלו ולא בשל ישראל וסוגית הש"ס ריש תמורה רהטא כותיה וכן משמע שהוא דעת רש"י ואפשר דהתוס' נמי סברי הכי ומשו"ה פירשו דכי מעיט גוי מתמורה מאיש מעטינהו דאי סברת דמבני ישראל מעטינהו נימא דאיש מרבה להו ונוקמא למיעוטא בקדשי דידהו ורבויא בקדשי ישראל דאם המיר גוי הוי תמורה. ועתה אמת אגיד דראיתי במסכת תמורה בהגהות רבינו בצלאל דהכי גריס בש"ס ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכתיב בריש ענין דתמורה דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך בני ישראל ולא גוים: ומה שתירצו התוס' בדיבור דעסקינן ביה וי"ל דבזבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי נכרי מתמורה ממעשר בהמה דהוי חובה וכו' ראיתי בליקוטי רבינו בצלאל כ"י שכתב משם גליון וז"ל ובספרים שלנו במסכת תמורה איכא סוגיא אחריתי כסוגית זבחים בלישנא אחרינא עכ"ל והרואה יראה דבריש תמורה בלישנא אחרינא מאי דאמרינן הוא דאתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן דכתיב ביה בני ישראל אמנם בזבחים אקשינן עלה דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש ואיכא למ"ד דבתר למד אזלינן ומשני דמעשר בהמה חובה ואין קבוע לו זמן וכו' והיינו ילפותא דמייתו התוס' הכא בריש ערכין. או כלך לדרך זו דהתוספות הוו גרסי נמי האי לישנא אחרינא בריש תמורה וכדמוכח מדברי התוס' התם דגרסי ליה אלא דהכא בערכין קאמרי דללישנא קמא דתמורה דלא אתמר אלא מיעוטא דאיש סמיך אעיקר ילפותא דזבחים דאתיא לדברי הכל ומה גם דהתוס' הכא קיימי אליבא דר"מ ולר"מ משמע במנחות דף ס"ו וס"ז דתרומת גוים תרומה ולא פטירי הגם דיש לדחות ועמ"ש רבינו שמשון פ"ה דדמאי ופ"ג דתרומות ובהרמב"ם פ"א ופ"ד דתרומות ובמפרשים. ובזבחים דלא פריך אלא מטעם דבר הלמד בהקש היינו משום דקיימינן אליבא דר"ש ור"ש לפום גמרין לא סבר כר"מ גבי תרומה כמבואר בהר"ש. אמנם ק"ק על התוס' שם בריש תמורה שכתבו בהאי לישנא אחרינא דהיינו לר"ש דאית ליה הך דרשא אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא שייכי לרבנן. דהרי ללישנא קמא לא אשכחנא פתרי אלא דסמיך אדרשא אחריתי כמ"ש בערכין והול"ל דלרבנן ילפינן ממעשר בהמה כמ"ש בזבחים. ואפשר דהתוס' בתמורה ס"ל דללישנא קמא ממעטינן להו מדכתיב בני ישראל ולא גוים וכמש"ל ותו לא צריכא הך דרשא למסמך אאחריתי והכי מטין קצת דברי התוס' בזבחים ע"ש ודוק:

מפני שריבה הכתוב במעריכין וכו' שהרי טומטום וכו'. ראיתי בפירוש רבינו גרשון מאור הגולה בכ"י שפירש וז"ל מפני שריבה במעריכין וכו' שהרי טומטום וכו' ואי אמרת אוקים חש"ו להדי טומטום ואנדרוגינוס והו"ל טפי נערכין ממעריכין הא לא קשיא חש"ו חשיבי להו כחד דלאו בני דעה נינהו ועוד ריבה גוים יותר במעריכין שהרי טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונדרין ומעריכין ונכרי נודר ונידר לאפוקי חש"ו דאין נודרין עכ"ל ויש להרגיש דאמאי הוצרך לכל זה תיפוק ליה כיון דחש"ו לאו בני דעה נינהו לא חשיבי כלל והיו כלא היו ומוכיח שפיר ר"י מטומטום ואנדרוגינוס דחרש ש"ו כמאן דליתנהו. ונראה דכונת רגמ"ה דר' יהודה קאמר לר' מאיר אפילו לדידך דמייתת ראיה מינייהו אודי לי מיהא כיון דלאו בני דעה נינהו כחד חשיבי וטומטום ואגדרוגינוס תרי הוו ועוד דנודרין ונדרין. ולכאורה היה מקום להעיר בגופא דבריתא דאמאי ר' יהודה לא אתי עלה נמי מגוסס ויוצא ליהרג דאינן נערכין ומעריכין כדתנן לקמן דף ו' דלת"ק ור' יוסי דינא הכי ומאחר שכן ר' יהודה ליצרפינהו בהדי טומטום ואנדרוגינוס לאפושי גברי. ולר"מ נמי דמשמע דלדידיה הוא היה [מונה] חש"ו לתלתא ולא חייש לטומטום ואנדרוגינוס דהוו תרי הרי ריבה הכתוב במעריכין והיו לארבעה טומטום ואנדרוגינוס וגוסס ויוצא ליהרג. ובתוספתא דערכין אשכחן דת"ק דרבי יוסי ר"מ הוא. וגם ההוא ילפותא דיוצא ליהרג אינו נערך מכל חרם אשר יחרם וגוסס מטעם דליתיה בהעמדה והערכה בריתות סתמיות הן בתורת כהנים. וסתם ספרא ר' יהודה. והתוס' לעיל דף ד' וקדושין דף ע"ח והרא"ש והריטב"א שם והרשב"א והמרדכי והר"ן ריש פרק מי שאחזו והסמ"ג עשין ן' דף קל"ב ועשין קל"א ודעמיהו כלהו כתבו בפשיטות דגוסס נודר ומעריך (אלא שאין דעת הרמב"ם כן). ונראה דאין ראיה מגוסס ויוצא ליהרג כיון דמתחילתן היו מעריכין ונערכין והשתא הוא דאתרעו. ואינם ענין לנכרי וכל הני ופשוט וק"ל:

אמר רבא הלכתיה דר"מ מסתברא וכו'. וכולא שמעתא ודברי התוס' ד"ה אלא מעתה ודעת הרמב"ם והראב"ד ודברי המפרשים והנלוה ומתייחס לזה אני בעניי עמדתי על הענין ומה שעלתה במצודתי הקלה הנה הבאתי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ט ע"ש באריכות בס"ד: