פתח עינים על ערכין יח.

ואח"ך מתה בתו וכו'. עמ"ש התוס' ד"ה עד שלא נעשה חתנו ועמ"ש רשב"ם בבתרא דף קכ"ח ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סוף סימן ל"ג בס"ד:

אתה הקשת דמים לערכין וכו'. הנה נא הואלתי להעתיק כאן ענין אחד הכתוב בקונטריס חיים שאל מתשובותי בס"ד: נשאל נשאל דוד הוא הקטן מרחימא דנפשאי חמיד לבאי החכם השלם והכולל סוה"ר ר"ב חסד"א נקיט בידיה תורה וגדולה כמה"ר יצחק ארדיטי נר"ו ממתא איזמיר יע"א. והלא כה דברו: הרב הגדול מהר"ר לוי בן חביב זלה"ה בתשובותיו סימן ג' עלה ונסתפ"ק במי שנדר ואמר דמי עלי וכיוצא כיצד שמין אותו אם כפי דמיו בעת שנדר וכן יחייב השכל. או כפי דמיו בעת השומא. יסע קדי"ם להביא ראיה שיתן כפי מה ששוה בעת השומא ממתניתין דערכין דף ך' ע"א ושוב דחאה וכתב וז"ל ובר מן דין השכל יחייב שהדין כן וכמעט אין לספק שהרי כיון שאני צריכין בשומא עשרה וכו' והם לא ראו וכו' יעש"ב והנה מלבד מה שיש לדקדק עליו מיניה וביה כי בתחילת דבריו כתב דהשכל יחייב שיתן כשעת הנדר ובסוף דבריו כתב כל בתר איפכא שהשכל יחייב שיתן כשעת נתינה. איברא דכל כי האי מילתא אחרי ההשקפה הרי הוא כמבוא"ר כי אין נסת"ר מחמת"ו. כאשר יראה הרואה. ברם זו היא שקשה דספיקו של הרב ז"ל הוא בריתא מפורשת שם פרק השג יד דף ח"י ע"א דאיתא התם ת"ר אתה הקשת דמים לערכין יכול נקיש ערכין לדמים שיתן כשעת נתינה ת"ל וכו' הרי להדיא דקתני דבדמים צריך שיתן כשעת השומא דהיינו שעת הנתינה וכמ"ש רש"י ז"ל שם. הן אמת שכעת לא מצאתי להרמב"ם שפסק לבריתא זו. ולא ידעתי למה. ומ"ש הרב ז"ל שהשכל יחייב שהדין כן שהרי כיון שאנו צריכין עשרה לשומא וכו' עיין בסוגית דף ח"י דפליגי בה רש"י ותוס' אם הוא מסברא או מקרא. גם בדברי התוס' דדף ח"י חזות קשה הוגד לי במ"ש שם בד"ה שיתן וז"ל ועוד דתנן לקמן מת הנידר לא יתנו היורשין ואם היה הטעם מסברא וכו' התם לא שייך למימר הך סברא שהרי ידענו שהיה שוה בחייו סלע לכל הפחות וכו' ולכאורה איכא למידק אמאי לא הקשו מרישא דמתניתין דקתני דמי עלי ומת לא יתנו היורשין דבהכי איירי רש"י. ותו ת"ם אני טובא על עיקר קושיתם שהרי שם לקמן דף ך' ריש ע"א בעי תלמודא אמדוהו מאיליו מהו וקאמר פשוט מיהא חדא דתנן דמי עלי ומת לא יתנו היורשים ואי ס"ד אמדוהו מאיליו הוי אמדנא הא אמיד וקאי מי איכא גברא דלא שוי ד' זוזי ומשני אמדוהו מאיליו נחית לאמדנא דמי עלי לא נחית לאמדנא הרי מוכח מסוגיא זו דשאני ההיא דדמי עלי ומת דאע"ג דאמיד וקאי מ"מ כיון שלא נאמד מעולם מפי ב"ד פטור מכל וכל ואע"ג דידעינן דגברא שוה ד' זוזי אפ"ה פטור משום דאנן אמדנא בעינן וא"כ מאי ק"ל לדעת רש"י ולעת כזאת שתים הנה נפלאו ממני ולדברו הוחלתי ויבא שכמ"ה:

וזאת תשובתי בס"ד לדידי חזי לי אר"ש זבת חלב ודבש מגילה נתנה מרגל"א בפומא טיפי מרגליות סנדלכין טבין. עמד ושתלן בשורו"ת יאורי"ם בספר נכתביה ובשגם לא הונח לנו למשקל ולמטרי כי אם פנים בפנים את פני מבין זאת ועוד אחרת משום אפסוקי באמצע פרק והיה אם בי"ן. וזמנין כבשנא לשטראי משום לא תענה על רב ששרשיו מרובין. זאת היתה לי ק"ן סתומה בדברים שבכתב דרך ויכוח ואנכי תרגלתי אין למדין ואין משיבין. ואולם אדמוקדאי יקיד וקיד"ה חמש מאות כי בע"ר אנכי ברשפי אהבת רחימו דנפשין שהיו מחבבין מכדי פריצת"א הויא פורץ גדר משום עשה דכבוד תורה וגדולה ונציב אחד אשר בארץ דאת בנציבי"ן. וכמה דידאון נשריא לקינהו"ן אומר עם קנ"י עט"י המדבר"ה בכל ע"ט אל הקדש אתוה"י כמה רברבין. צופה הייתי אמרות טהורות קבא דקשית"א תשעה קבין. דרך קסתו כאוהב נצב ימינו כש"ר ביום הלחמו מלחמתה של תורה נדבות קריבי"ן. ערבים עלי דברי דודי שאני טועם טעם כעיקר דאוריתא אנכי אערבנ"ו בכל מערבי"ן. כי אלך במו אש דת כמעט קסתי הוסג אחור מעומק המושג וקוצר המשיג וכשהגיע צעי"ר למדב"ר היה הלשון מלבי"ן. קלמרין של יוסף האי סתומת"א דלא מציא פסיא קני"א באין מבין. ומה גם דלא צילא דעתאי אגב טרדאי מ"מ די"ו לכתוב שתי אותיות אגב רהטאי כי אין מסרבין. וזה החלי בס"ד: משתכל הוית מאי דרמי מקשה חד"ד ותימ"א על דברי התוס' פרק השג יד (ערכין דף י"ח.) בראשית מאמר דייק דהתוס' מייתי סוף משנה דקתני מת הנידר לא יתנו היורשים ואמאי לא מייתי מרישא דקתני דמי עלי ומת לא יתנו היורשים וכו' ואיברא דדוקיא מעליא הוי. והגם דכתבו התוס' בשבת דף מ"ו ע"ב ד"ה כבתה דארחיה דתלמודא דהגם דמצי לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מינה מ"מ אם אמרו בש"ס אין זה דרך התוס'. ותו דאפשר דלא אמרוה התוס' אלא דרישא קתני בהדיא וסיפא אתיא מדיוקא ניחא לש"ס לאתויי סיפא ולדיוקי מינה דרישא בפירושא אתמר וכל אדם חזו. וזמנין דמשכחת דרישא אתיא מדיוקא וסיפא בהדיא ומייתי סיפא משום דאתמר בהדיא. ותו דאשכחן להר"ן בחידושי חולין על דף מ"ג שכתב דארחא דתלמודא הוא בכמה דוכתי למידק מרישא אע"ג דבסיפא מתפרש להדיא וחדא מינייהו נקט לראיה ע"ש. ואיברא דאיתא להא ואיתא להא. אשר הן חליפות למו לפום ארחיה דמקשן. וכל כי הני מילי הן הן הדברים אמורים בסוגית הש"ס. ומיהו היכא דרישא וסיפא כי הדדי דתרוייהו אתינן עלייהו מדיוקא אפשר דגם בש"ס מיהוו הוו בה מ"ט שביק רישא ממד"בר קדמו"ת ובא עד קיצו קול אפסי אר"ש וטעמא בעי: ואפשר ליישב קצת דטעמייהו דהתוס' דמייתו סיפא היינו דמשמע להו דמהש"ס התם בסיפא מוכח דמיירי כשעמד בדין וכדקאמר עלה בש"ס מאי ניהו שעמד בדין היינו הך סיפא איצטריכא ליה דקתני דמיו של פלוני עלי ומת הנודר יתנו היורשים דמהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אשתעבוד נכסי קמ"ל כיון דעמד בדין אשתעבודי אשתעבוד נכסי ואמדנא גלויי מילתא בעלמא הוא ואהא גמר אומר תנא תונא מת הנידר לא יתנו היורשים והיינו אף שעמד בדין והא אצטריכא להו להתוס' כדבעינן למימר קמן ואמטו להכי מייתו מסיפא דמשמע להו דמהש"ס התם מוכח דמיירי כשעמד בדין דאלו מרישא יש מקום לומר דלא מוקי לה בש"ס התם כשעמד בדין אלא למ"ד מלוה על פה אינו גובה מן היורשים וכמ"ש מרן בכ"מ פ"א דערכין לישב השגות הראב"ד והגם דתהו עליה רבנן בתראי איש איש ממקומו הלא בספרתם. כבר מורינו הרב חזון נחום תריץ יתיב דברי מרן דמוכח לה מלישנא דתלמודא דנקיט לה דרך פשיטות דלכ"ע מוקמינן לה כשעמד בדין עש"ב ולכן התוס' מייתו סיפא דמתניתין דממאי דאתמר עלה בש"ס מוכח דמשנתנו מיירי כשעמד בדין וסיפא אצטריכא לאשמעינן דאמדנא גלויי מילתא בעלמא. ומשו"ה מת הנודר יתנו היורשין אבל מת הנידר לא יתנו היורשין ושתים זו שמענו מסיפא דמיירי כשעמד בדין ואמדנא גלויי מילתא בעלמא כדתרגמה הש"ס. וזה מתקף רחב לב רבותנו בעלי התוס' דבשינוי כל דהו השמיעונו כזאת והרשב"א כתב בתשובה דהתלמוד בסדור הדברים לבד אשמועינן בשתיקה הלכתא גברוואתא. ובדברי התוס' עין רואה לרבוואתא בתראי כמה דרכים נאמרים באמת דלשון התוס' כונ"ס ומוציא ברמיז"א: ומתוך הדברים אפשר לישב מה דקשיתיה למר על התוס' דמאי קשיא והרי מהש"ס בבעיא דאמדוהו מאליו מוכח דאמדגא בעינן הגם דאמיד וקאי וכו'. דהתוס' הכי קשיא להו דאי כדסבר רש"י דהא דבדמים אזול כשעת נתינה היינו מסברא א"כ נימא התם דעמד בדין דיתן סלע דודאי שוה דאמדנא גלויי מילתא הוא כדקאמר עלה הש"ס. ובשלמא אי הא דכשעת נתינה נפקא מקרא אתי שפיר מאי דקאמר הש"ס גבי בעיית אמדוהו מאיליו דשאני מתניתין דלא נחית לאמדנא ולא סגי מאי דאמיד וקאי דבעינן אמדנא בשעת נתינה ולא נחית לאמדנא בדמי עלי ומת. וכן אתמר עלה בש"ס דמחסר אמדנא. אלא אי אמרת דמסברא לחוד אמרינן כשעת נתינה תסגי מה שעמד בדין ותהני מאי דאמיד וקאי כי אין נגרע מסלע: ועוד יראה דיש לישב קצת דברי התוס' דהנה כתב רש"י דף ך' וז"ל שאין דמים למתים והא דתניא בקמא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק התם הוא טעמא ומשום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשין עכ"ל וכן כתבו התוס' וז"ל והא דתניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק פירוש ששמין אותו אחר מיתה כמה היה שוה מחיים גזרת הכתוב היא אבל הכא אינו נודר אלא דמי שישומוהו בב"ד והוא לא בא לידי שומא וכו' עכ"ל והשתא אפשר דהיינו דקשיתנהו להתוס' דאי כדברי רש"י דהא דדמים כשעת נתינה היינו מסברא דמי יודע שיוויו בשעת הנדר א"כ כיון דאשכחן דיש שומא לאחר מיתה בנזיקין נימא דה"ה דאמר דמי עלי ומת או מת הנידר דבעמד בדין עסיקינן ומשעמד בדין הן בעודנו חי אשתעבידו נכסי וא"כ עתה בעשרה יעשו אמדנא דודאי כשעמד בדין בחייו היה שוה סלע לפחות ובשלמא אי אמרת דמקרא יליף דהדמים כשעת נתינה א"כ הנודר הוא על ערך מה שישומוהו ב"ד דאית לן קרא להכי וא"כ הוא לא בא לידי שומא דהא דאמרינן לאחר מיתה דלכל הפחות סלע היה שוה לאו שומא הוא אלא מילי בעלמא ובאמת ליכא שומא וסברי התוס' דכי איכא קרא אלימא הך סברא. אבל אי אמרת דדמים בשעת נתינה ליכא קרא אלא סברא בעלמא יש מקום לומר דיעשו אמדנא עשרה לאחר מיתה בנזיקין ויסכימו לפחות שוה סלע וכיוצא ועיין בתחילת דברי מהרלנ"ח. והא דהתוס' לא הזכירו בדף ך' הא דאית לן קרא לשומו כשעת נתינה סמכו אדבריהם דלעיל דדף י"ח. ומ"ש התוס' דף ך' גזרת הכתוב בנזיקין לאו דוקא. זה כתבתי להראות פנים דיש לצדד שליש י"שוב לכאורה לדברי התוספות: איכו השתא הגיע ע"ט לדבר במאי דקשיא ליה למר על מהרלנ"ח. ושר"י בארש יכתבו דאין דרך למשכוני נפשין בעד רבוואתא בתראי כי עין בעין יראו שדרכם לפרש ולהרחיב הדברים וארו"כה עלתה להם והיתה לבא"ר אי איכא לאקשויי עלייהו עונים ואומרים אורך היריעה ולכן אמינא דשפיר קמותיב דלא זכר הרב בריתא דדף ח"י. והגם דהאי הקשא דבריתא דמקיש דמים מרגלית לקלים ולידון בכבודו היה צד לומר דלא קי"ל הכי לדעת ר' יוחנן פרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) דמקיש מיניה מה ערכין מסדרין אף הקדש מסדרין וכמו שכתב רבינו אליעזר מטוך בגליון תוספות שהביא בשיטה מקובצת שם דרבי יוחנן נדון בכבודו יליף מדרשא אחריתי וכן מרגלית לקלים ולא אצטריך הקשא אלא למסדרין עכ"ד. מ"מ מדברי התוס' שם פרק המקבל ובערכין דף ך' ד"ה ואין נדונים בהשג יד וכן מדברי קצת רבוואתא קמאי נראה דהאי הקשא דמקיש תנא דהך בריתא להני מילי מוסכם ותו דמאי דפשיטא ליה לתנא דדמים יתן כשעת נתינה הוא מוסכם לכל הדברות ולכל האמירות כדמוכח מלשון הברייתא בא"ר לחי רואי וקושטא קאי: וזוהי שקשה על הרב מרכבת המשנה ח"ג פ"ב דערכין דין ג' שכתב בנותן טעם להרמב"ם ז"ל דשמוט"י שמי"ט הנך בעיי דבעי דף י"ט ודף ך' תמה הרב לחם משנה עלה וז"ל כל שאמר שני דמי עלי בזה אחר זה ואיפשיטא באת"ל דבעי אומד שני דהאומדנא לפי זמן הנדר ולא כפי שעת העמדה בדין עיין פ"ג דערכין דין א' ושמא השביח בזמן הנדר השני וזה פשוט עכ"ל הרב מרכבת המשנה. ומאי דפשיטא ליה למר איפכא שמעינן בבריתא זאת אומרת דרך פשיטות דהדמים כשעת נתינה. והדבר קשה עליו דמייתי מהרמב"ם פ"ג דערכין דין א' והוא דין ערכין כדתנן הערך בזמן העריכה ועלה דהך מתניתין מייתי תלמודא האי בריתא דדמים כשעת נתינה ולא מקשינן ערכין לדמים ויליף לה מקרא הפך דבריו דמשוה דמים לערכין דהאמדנא לפי זמן הנדר ולא כשעת העמדה לדין. ואיהו בדמים קאי. ומה דמות י"ערוך הדמי"ן יתעביד. ומאי דאמרו סוף דף י"ט או"ד שבח ביני וביני היינו מעת שומ"א היתה בראשונה לזמן שני באשר הוא ש"ם ותרוייהו בשעת שומא: שוב אשוב אליך השר בתמיהתו על הרב מהרל"נח. ואני בעניי אומר כי כת"ר אשכח רברבי שקיל ודעת שפתיו ברור מללו והניחו יתרם המורם מהם מיני קטני"ות הערות דיש לעורר עוד על דברי מהרלנ"ח וכדי לקצר לא אעלה על אר"ש אלא שתים הנה דיש להרגיש בראית הרב מהרל"נח דמאי דמייתי ממאי דבעי אמר דמי עלי ולא אמדוהו וחזר ואמר דמי עלי מהו הוא הצ"ד בצדדי הבעיא הכא ודאי בחד זמנא אמדינן ליה ומהכא מייתי ראיה דקאמר דאמדינן בחד זמנא למאי דקאמר דמי עלי זה שנה וכו' דהא סתמא בעי וכו' ע"ש ויד הדוחה נטויה דאימור דפשיטא ליה לש"ס דאם עבר זמן לא תבעי לך דאיכא למיחש דבזמן הנדר הראשון היה מושבח ועומד טפי מהשתא ובעי שתי אמדנות אחת לפי מהותו זו כחו בזמן הנדר הראשון ואחת כי השתא והא פשיטא ליה אך בעייתו היא כי אמר תרי זמני בתוך זמן מועט ולעולם דהשומא כשעת הנדר: ומ"ש הרב עוד דהשכל מחייב דהא בעי עשרה ופשיטא דנשום כשעת שומא וכו' יש להשיב דעדיין אין מופת חותך דודאי כיון דהכתוב הצריך עשרה נשום כשעת שומא משום דלא אפשר' בענין אחר אבל כאשר יהיה האופן דאמר דמי עלי ואמדוהו עשרה ובו ביום חזר ואמר דמי עלי דדינא הוא דאמדי ליה זמנא אחורי תנינא דהכי נקיט באת"ל דתרי זמני אמדינן ליה ואתרמי דעבר זמן עד שנתקבצו לאמדו שנית והמה ראו כי הן נגרע משומא ראשונה דזאת לפנים השבח השביח והשתא יוצא בגרעון משום אכחושי מרובים בחושי"ם בהא נימא דאומדין אותו כזמן הנדר אשר כבר אמדוהו בנדר הראשון אשר בו ביום חזר ואמר דמי עלי. ונמצא דאין הקפידא דאומדנא בשעת השומא רק דהשומא תהיה בעשרה וכל שבו ביום אמדוהו בעשרה סגי. אמנם מהבריתא שמעינן דהאמדנא בשעת שומא ובכל אופן הרי זה בכי יותן בשעת נתינה. וגם לרש"י דהוי מסברא אשמועינן תנא דהשומא כשעת נתינה וזו היא הסברא האמיתית ולדעת התוס' דיליף מקרא ניחא טפי: הגם הלום ראיתי אחרי רואי להרב מהרלנ"ח שם דכתב דמצד השכל והסברא דוקא להקדש בדק הבית צריך ט' וכהן אבל בזמן הזה בהקדש עניים ומצוה אחרת סגי בשלשה אלא דאם בא מעשה לידו מאחר שלא מצא ראיה היה מחמיר להצריך עשרה בשומת קרקע או אדם כמי שאינו יודע עכ"ד. ומלבד שהדעת נותן כסברת הרב דדוקא בהקדש בדק הבית בעי עשרה והוי גזרת הכתוב מקראי דכתיבי התם. הכי משמע מסתמות פ"ג דמגילה בענין מכירת קרקע הקדש וכן מסתמות הפוסקים ומתשובת הרשב"א בראשונות סימן תרי"ז ועמ"ש מהרשד"ם בתשובות י"ד סימן קע"ה וכבר יש כמה חילוקים מהקדש בדק הבית להקדש עניים וכיוצא כאשר עלו חומה בספרן של צדיקים אין צורך להאריך. וגם הרב לחומרא דוקא היה מצריך עשרה מצד שלא מצא הדבר מפורש כמבואר בדבריו. וקצת יש להרגיש על הרב כנה"ג בי"ד סימן רנ"ט הגהת בית יוסף אות כ"ד דקפסיק ותני משם מהרל"נח דאפילו בזה"ז אין שמין אלא בט' וכהן ונראין דבריו דמדינא קאמר. ואינו אלא חומרא שהיה רוצה להחמיר על עצמו. גם מה שהרב כנסת הגדולה כתב כן משם הרדב"ז המעיין ראה יראה כי תשובת הרדב"ז הלזו שרומז עליה הרב ז"ל ישנה בידינו והיא לו נדפ"סה בתשובות הרדב"ז דפוס ויניציא סימן תקי"ג. ועין אדם עפעפיו יבחנו דהרדב"ז בהקדש בדק הבית קאמר דאגב כתב הרב שם כמה דינים אחרים דשייכי לזמן הבית ולא כיוין הרדב"ז על נדון שלו דהוה פשיטא ליה דשנא ושנא: שוב ראיתי להרב כנסת הגדולה עצמו בהגהותיו להרמב"ם פ"ח דערכין דמייתי התם דברי מהרלנ"ח הנזכרים דברים ככתבן. ואיפכא הו"ל להרב ז"ל למעבד דבספר כנסת הגדולה דעיילוהו למערתא דדייני הו"ל לבאר ובהגהות הרמב"ם דהוי לפלפולא בעלמא לא אכפת לן. ושם בהגהות הרמב"ם לא זכר מתשובת הרדב"ז: הנה ארש"י לפניך לא נצרכא אלא לעורר אהבה ופקודתך שמרה רוחי הנה כי כן אל ישת עלינו חטאת דהאיכא צדדים בדברים אמורים ציצין המעכבין. גמירי אין להקדש אלא מקומו ושעתו הנה מקום המקום צר מי יאמין לשמועת"נו ארש קשה מתקף תקיפא ארש נגב אוכלין נגובין. ולפי שעתא טרדא אגב דוחקא עצ"ב מזריע מיני עצב"י בשמי"ם רוש ולענה הן מעציבין. והתויתי תיו והיו תוצאותיו מילי מילי קטנ"י דאית בהו קרטופני שאין מקרבין. ואתה אנוש אלוף לראש ישים מר למתוק כי חפץ חסד וחני"נה בי"ני די לו בקב של חרובין. ומהדר"א לה מפלפוליה הוד והדר תשוה אתריגו לפחמין ארקיעו לזהבין. אמר יאמר העבד אנוש מזעיר חסף די פחר קל מסובין. שש ושמח באהבת תורתו הבריק ברקאי. חדא"י נפשאי: