פירוש מהרז״ו על שמות רבה טו:כד

בזמן שהיו ישראל מקדשין. צ"ע שמ"ש הרואה את הלבנה משמע כל יחיד ואח"כ אמר בזמן שהיו ישראל מקדשין ולא עתה. וברכת מחדש חדשים אנו מברכים גם עתה וכמ"ש סנהדרין מ"ב א' הני נשי דידן נמי מברכין אלא כדרב יהודה אשר במאמרו וכו' מחדש חדשים. ועי' בירושלמי פרק הרואה הלכה א'. על כן נראה לי ברור דכאן תרתי קאמר הרואה את הלבנה וכו' ובזמן שהיו ישראל מקדשין היינו ב"ד בעת שהיו מקדשין ע"פ הראיה וראיה לדבר במסכתא סופרים פרק י"ט הלכה ט' וצריך בברכת היין לומר בא"י כו' אשר גידל כו' בא"י מקדש ישראל וראשי חדשים היינו ברכת ב"ד ע"ש ובריש פרק כ' בברכת יחידים וז"ל ואין מברכים על הירח אלא במוצאי שבת וכו' ומברכין ברוך אשר במאמרו וכו' עד בא"י מקדש וראשי חדשים הרי שהעתיק שתי הברכות אלא שבמ"ס לא השווה דרכיו בענין החתימה. והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בכל המקומות הנ"ל:

שאם אין ישראל. לעיל פר' ז' סימן ב'. ובביצה דף י"ז ופי' שאם לא היו ישראל מקודשים תחלה לא היה קידושם כלום:

יכול היה משה. וכי היה משה יכול לקדש הכלים של דורות הבאים במשכן ובבית המקדש וע' במ"ר פר' י"ב סוף סי' ט"ו ופר' י"ד סי' י"ג וספרי נשא שם:

היה הכהן. שמקודש מקדושה ראשונה שקדשם משה על ידי אבות הכהנים המשוחים. ואם כלי חול מעשה ב"ו מתקדש. ישראל והחודש שהוכנו מן השמים לקידוש ק"ו שמתקדשים:

אני קדוש אני. ואיני צריך שיקדשוני אחרים אלא לצורך ישראל שיתקדשו בזה שיקדשוני. וזהו ואתה קדוש בעצמך כנ"ל אלא לתהלות ישראל אתה יושב ומצפה שיתקדשו בקדשם אותך:

במצרים. ע' לעיל ריש ס"כ: