פירוש מהרז״ו על שמות רבה טו:כב

עשה ירח. עיקר הדרשה ששייך כאן הוא מ"ש בסוף הסימן מה דוד אומר עשה ירח אלא שדורש אגב זה כל המזמור:

סתומים עמד דוד. ב"ר פ"א ס"ו ע' מש"ש:

מאחד שברא. כדעת ר"י בב"ר ריש פ"ג ולקמן פ' ל"ד ס"ב וריש פ"נ וכאן צ"ע מאחר שדוד סותר מ"ש בתורה איך אמר ופרשה עי' מש"ש בריש פר' הנ"ל ותבין כאן:

ג' בריות וכו'. מאמר זה מסתרי ספר יצירה. ומרומז בפסוקים. המים וכו' כמ"ש חשכת מים. האש כמ"ש בעמוד אש להאיר. הרוח כמ"ש רוח חכמה:

אדם רואה. ודורש שבא להורות ראיה ומופת על מציאת גדולת הבורא ית"ש ממציאת וגדולת מעשיו שמי שרואה עמוד שיש נאה מבין שלא נמצא כן מעצמו רק שחצבו אומן ממחצב של אבן גדול. והנמשל מאחר שאנו רואים עולם מלא ברואים אנו מבינים שיש בורא שבראו ומאחר שהבריאה מסודרת בחכמה ויכולת וחסד אנו מבינים שהבורא בעל החכמה. והיכולת. והחסד. ומ"ש ובראו בדבר כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכדומה. והנה העמוד מעת שהותקן על מכונו אין האומן שייך לו עוד אך העולם אינו יכול לעמוד רגע בלא שפע ית"ש וזהו מ"ש אשריך העולם שהקב"ה מלך בך: והם ג' מדרגות. ברוך המקום על מציאותו ובריאותו כנ"ל. ב'. ובראו בדבר. על הבדילו וקדושתו מן העולם שברא מאין רק בדברו. והג' שמולך בעולם ואנו משיגים בהיפך תחלה מלכותו בעולם. ב' הבדלו וקדושתו. ג' מציאותו. וזהו הסוד של השבח ואנחנו כורעים וגו' לפני מלך מה"מ. ב' הק'. ג' ב"ה ודוק מאד:

צר אקונין. מכאן עד עשה ירח מהתנחומא סדר חיי שרה ס"ג:

ואיקונין שלו גדולה. בתנחומא כאן הגי' גדולה מכל העולם וזהו מ"ש כאן. העולם קטן פי' בערך האיקונין. ומ"ש שני עולמים וכו' ופי' שבשני אותיות אלו ברא ב' עולמות העוה"ז בה' והעוה"ב ביו"ד כמ"ש ב"ר פר' י"ב סי' יו"ד והיו מתמתחים והולכים עד שאמר להם די אם ב' אותיות כך ק"ו וכו' ע' בתנחומא שמאריך בזה מהפסוקים ואם האיקונין כך ק"ו הטבלא וק"ו הבית. השמים כסאי וגו' איזה בית וגו'. וזהו גדלת מאד התבונן בזה:

משעטף האור עד כשלמה. בתנחומא ליתא וכבר כתוב בריש הסימן ונראה שהוא כאן בטעות. ואולי הוא העתקה ממקום אחר ולסדר הפסוקים:

משבונה את הבית. כדעת ב"ש ב"ר פ' א' סי' ט"ו שהשמים נבראו תחלה והארץ בשלישי. וכמבואר שם פר' י"ב ס"ה לב"ש. וכן לקמן בסי' זה יבשה בג' יסד ארץ. ולכוונה זו הגי' בתנחומא משמתח את הכסא שזהו ההכרעה של כ"ס בב"ר א' הנ"ל. ומ"ש על אויר העולם על בלימה וכפי המשל היה לו לסיים משבנה את העליה בנה הבית וזהו כוונתו העליה על האויר והאויר על הארץ על בלי מה וכמ"ש תולה ארץ על בלי מה אלא שחושב בריאות משמים עד הארץ כסדר:

האסטים שלו. בתנחומא הגי' האצטבא וצ"ל במדרש האסטיו שלו כי סטיו ואצטבא ענין אחד הוא וע' ערוך ערך סטיו. ובערך אסטווה א' וב' ובמ"ע הביא מאמר זה בערך אסטיס ופי' בל"י מושב:

רכסים של מים. בתנחומא הניר' רכסיו של מים על עליותיו ויתכן שהוא מלשון גובה והר כמ"ש והרכסים לבקעה ובערוך ערך רכס ד' בריש ילמדנו אימתי רכס הקב"ה עליותיו במים ביום השני פירוש ענין חיזוק כמ"ש וירכסו את החושן עכ"ל:

סרגלא שלו. לפי הענין עגלה וקרון מ"ע וכמ"ש עבים רכובו וע' ב"ר ריש פר' ד':

דרך של שקיעה. פי' של טיט ומים מניח שם אבנים להלך עליהם:

הענן הנראה. פי' שיש לו ממשות שיכולים לראותו מה שאין כן ברוח:

סטרטיוטין. פי' במ"ע בל"י אנשי מלחמה וע' בערוך ערך אסטרטיא עכ"ל:

קסדא. שבת דף ס' כובע נחושת:

והברק. גיר' התנחומא והרוח מוציא ברק:

אחריו מלאכים ביום ב'. ב"ר פר' א' ס"ג וש"נ:

גיהנם. שם פר' ד' ס"ו וש"נ ומבואר. וחותם בתנחומא אבל חללה של גיהנם נברא ב' אלפים קודם וכו' וכן בפסחים נ"ד אש בשני וחללה קודם וכו' וצ"ע איך יברא החלל קודם שנברא המקום ויתכן שמ"ש חללה פי' מחשבתה וכמ"ש חללה של רשות עי' תד"א פרק ל"א. פר"א פרק ג':

אספתין. פי' במ"ע חרב:

ברא יבשה. כמ"ש ביום ג' יקוו המים וגו' ותראה היבשה:

אחד ערום ואחד לבוש. ובתנחומא שם הגי' ועשה אחד ערום ואחד לבוש פי' שתחלה עשה התהום ערום וכוונתו על מ"ש איוב כ"ו ו' ערום שאול נגדו ואין כסות לאבדון וכאן אמר תהום כלבוש כסיתו והם ב' כ"מ והכריע שתחילה היה ערום והארץ מכוסה במים ואח"כ יקוו המים לגלות הארץ והוא הפסוק הג' המכריע וכסה התהום הוא תחתית הים במים שעל הארץ:

והכרם לבצור. ובתנחומא הגי' ויש לו כרם לבצור:

אני עושה גת. פי' אעשה באופן שתחזיק הגת כל הענבים שבכרם:

בעט באוקינוס. שהמים הראשונים היו חלולים מלאים רוח והיו ממלאים העולם וכשדרכם ועצרם הוציא הרוח מהם וזהו הריגתם כמו הריגת כל בע"ח בהוצאת הרוח. ונבראו תחלה ע"פ כל הארץ שיהיה טבעם בארץ וכשנתנם לים רוצים תמיד לשוב לארץ וע"כ הומים גליו ומתגעשים תמיד וזהו ענין בכיתם וצערם וזהו מ"ש שם גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ כי זה חפצם מטבעם וכמ"ש ב"ר פר' ה' ס"ו ע"ש ועי' במ"ר פר' י"ח סי' כ"ב. ובתנחומא הגי' והרג שר שלו וע' ב"ב דף ע"ד ב' נבכי ים מלשון בכי ע"פ מדת ממעל. וכל הענין במדרש תהלים צ"ג שם בהדיא שהוציא הרוח מהם:

ונרפאו המים. שישקטו וינוחו:

בכחו רגע הים. ובפסוק הקודם עמודי שמים ירופפו וגו' שמדבר בתחלת הבריאה ב"ר סוף פר' ד' ורגע פי' בקיעה ודורש מס"ד ובתבונתו מחץ רהב:

כמו חמר ב"ו. פי' מוליך חמורים ולפניו חמורים רבים זה אחר זה וכשמכה את החמור שלפניו שילך מהרה הוא דוחק את שאצלו וכן כולם זה לזה וכולם הולכים מהרה:

מן גערתך ינוסון. סובר שמ"ש גערתך אין הכוונה על מ"ש יקוו המים וגו' כי גערה פי' מכעס או מצרה גם מ"ש מקול רעמך על גערת אוקינוס ורעם המון מימיו שבעט בהם ועצרן. ותחלה אמר. ינוסון יחפזון שלא ידעו להיכן ילכו כדרך הנס והחפז ואיך אמר אל מקום זה הרי ידעו על כן דורש ע"פ משל:

בצד פטרון. פי' במ"ע בל"י ורומי אבן חלמיש וגירסא התנחומא בצד תיטרון פי' בתי תיאטראות:

פלטון של אפרכוס. והיה לו להבין שהיתה כוונתו שילך לשם ולא למקום אחר כי שם הוא רגיל לילך להשתעשע עמו:

לויתן זה. דורש גז"ש ומ"ש בו הכוונה על לויתן וכמ"ש איוב סוף מ' מפורש התשחק בו וברש"י שם:

סטרו מסטר. ע' מ"כ גם יתכן מלשון סטר בארמית שצדדו האדון שילך לצד זה. ע' ב"ר פר' ה' ס"ג באו"א:

ותרעה את התבואה. שזהו טבעה וחיותה וכן הים טבעו לצאת בעולם כנ"ל:

עקלים של זיתים. פירוש בערוך כפיפות של בית הבד ובתנחומא הגי' שני עקלים ומ"ש כבש הקורה זה על זה כן הוא גם בתנחומא אבל אין לו ביאור. ונראה שצריך להיות על זה ועל זה שעיקר הדרשה על מ"ש בין הרים יהלכון שהמעינות יוצאים מבין שני ההרים שכובשים על המים משני צדדין ובהכרח שיצאו מבין שניהם מאפס מקום וכמשל הכפיפות והסולם שנותן קורה על שניהם והשמן יוצא מביניהם ואפשר שהכוונה שנותן קורה על קורה להכביד. ומ"ש יורד מלמעלה אינו מיושב שהרי עיקר הדרשה על מ"ש בין הרים יהלכון היינו למטה ובתנחומא ליתא:

אח"כ וכו' עשה ירח. על שעתה חוזר לפסוק עשה ירח שהתחיל בו לענין החדש וגו' אומר אח"כ:

שס"ה חלונות. כנגד שס"ה ימות החמה שהשמש עושה בכל יום סיבוב חדש לפי גלגלו החוזר ממערב למזרח כפי חגורת המזלות שנוטה מקו השוה כ"ג מעלות כידוע וזהו ענין החלונות וכן הוא בירושלמי פרק ב' דר"ה ובפר"א פרק ו' איתא שס"ו ועי' שו"ש. וי"א מהם מיוחדים לשמש לבד שימות החמה יתירים על ימות הלבנה שהם שנ"ד ימים. ומ"ש שיהא העולם שט אחריו פי' שיהיה מתנהג אחר מהלך השמש והירח כמ"ש פר"א שם:

אפרכוס ודוכוס. דוכוס גדול מאפרכוס עי' ד"ר פר' ב' סימן ג' וש"נ וכמ"ש המאור הגדול לממשלת היום וגו' והשמש דומה לדוכוס והירח לאפרכוס:

בשביל מוערות. שכמו שהלבנה מתמעטת ומתרבה כך המונים לה ואין זה חסרון ללבנה שפעמים מתחסרת שבזה אנו יודעים איך לתקן המועדות. ע' ב"ר פר' ו' ס"ג ד':

והוא שיודע קיצו. שהילוך השמש עושה הימים והשנים בעולם ואוצ"ל שמודיע קיצו. שזריחת השמש ושקיעתו מודיע כמה שנים וימים הוא חי:

חודש של לבנה. שאין זה לפי מהלך השמש שאין השמש עושה רק שנים ותקופות וימים. והלבנה עושה חדשים והמועדים לפי החדשים. וזהו החודש הזה על המועד פסח שבו לכם: