פירוש מהרז״ו על בראשית רבה סו:ג

ברכות כו'. מקום להחזיק בו הברכות שיהיו כבושים ולא יצאו כמ"ש חז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום. וכן כוונתו כאן שיתן לו שלום כמ"ש במ"ר פי"א סי' ז':

ויתן לך אלהותו. שהרי מלת ויתן מוסב על ה' הנזכר בס"פ הקודם. ואצ"ל עוד האלהים ע"כ דורש שיתן לו אלהותו. פי' כח אלהי והיינו כמש"ל אצל שמשון פצ"ח וצ"ט כיחידו ש"ע שכל מלחמותיו היה לבדו ביחידי:

זכרני נא. וס"ד אך הפעם הזה האלהים וכבר זכר ה' ה'. ע"כ דורש כוונתו שיחזקהו באלהותו. ומ"ש במדרש ה' אלהים בפסוק כתיב ה' ה' בד' אותיות ועי' במ"ר פ"ט סי' כ"ד זכירה זו באופן אחר. וכאן דורש שהזכירה היא ברכת יצחק ויעקב. כן ידין עמו כאחד וגו':

זה המן. שירד עם הטל כמ"ש וברדת הטל ירד המן עליו. וכ"מ באג"ב ס"פ מ"ב. ועי' שמ"ר פל"ח סימן ד' ארשב"ג ומש"ש ודורש השמים לגז"ש.

ומשמני הארץ אלו הקרבנות וכו'. שיזכו להקריב עולות שמנים. מחים פי' שמנים. ויתכן שמקום דרשה זו בסמוך כשדורש על ציון ששם שייך קרבנות. וכאן הוא מיותר. וכ"מ בברייתא דאצילות בס"ס אג"ב שדורש דרשה זו אצל ציון ולא בכאן:

אלו הבחורים. שירבו בנים ובנות:

אלו הבכורים. כמ"ש ראשית דגנך ותירושך:

אלו הנסכים. שבאו מיין ותירוש:

זה מקרא. שנתנה מן השמים כמו שהיא. ואין מי מחכמי ארץ חולקים לשנות מהכתוב. ומשמני ארץ זו משנה שנמסרה ביד חכמי ארץ ע"פ. ועי' במ"ר פי"ג סי' ט"ז מ"ם מ"ם רמז למשנה שמתחלת במ' ומסיימת במ' וזה רמוז בתיבת משמני מ' מ' שני:

דגן זה תלמוד. כמו שהדגן עיקר התבואה כך התלמוד עיקר להלכה ולמעשה וע' ויק"ר פ"א סי' ב'. ותירוש זה אגדה כמ"ש ויין ישמח לבב אנוש כן האגדה משמחת הלב: