פירוש מהרז״ו על בראשית רבה מז:ה

בן הגבירה. עי' מתנות כהונה גירס' הילקוט וכ"ג רש"י בחומש. וז"ל אראב"כ מכאן למד ק"ו בן הגבירה מבן האמה כתיב הנה ברכתי אותו והפרתי אותו והרביתי אותו זה ישמעאל וק"ו ואת בריתי אקים את יצחק עכ"ל ומ"ש ואת בריתי אקים את יצחק שהוא מיותר שהרי כבר כתב בפסוק י"ט והקימותי את בריתי אתו ע"כ דורש שהוא ק"ו מפורש ע"פ מדה ט' אם לישמעאל אני מברך כל כך בי"ב נשיאים וזה תראה בעיניך ק"ו שאעשה כך ליצחק אע"פ שלא תראה בחייך בעיניך. שהרי אברהם מת כשהיו יעקב ועשו בני ט"ו שנה ולא נשאו עדיין נשים. אך ר"י בשם ר"י ב"ח סובר שמאחר שעיקר פרשה זאת על שרה ועל יצחק ולא הוזכר ישמעאל רק בעבור שאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך היה די שישיב לו מה שביקש שיחיה לפניו ואיך יתכן לומר שקבע עיקר הברכה לישמעאל ואת יצחק הזכיר מן הצד ללמדו מישמעאל. גם למה הפסיק בברכת ישמעאל באמצע ברכת יצחק על כן בהכרח ע"פ מדה ל"א מוקדם שמאוחר בענין. שמ"ש ולישמעאל שמעתיך מקומו בסוף אחר ברכת יצחק וא"כ ממילא יהיה כל הברכה שייך ליצחק ואחר שגמר ברכת יצחק אמר ולישמעאל שמעתיך כבר שמעתי אותך קודם שהתפללת בעבורו היינו מ"ש המלאך להגר כבר הרבה ארבה את זרעך וגו' וכן אקיים וא"כ מ"ש שנים עשר נשיאים יוליד וכו' קאי על יצחק. ועל שישמעאל הוליד ג"כ שנים עשר נשיאים כמ"ש בסוף פרשת חיי שרה על זה אמר שבן האמה למד מבן הגבירה שכתוב ולישמעאל בוי"ו המוסיף על ענין ראשון הרי למד ממנו שיתברך כמו יצחק שכל הברכה עליו לבד. דוק והתבונן בכתובים איך אלו ואלו דברי אלהים חיים ומה דאתי מדרשא חביבא ולר"י החידוש הדרשא של מדה ל"א. ולראב"כ החידוש דרשא של ק"ו מפורש ושניהם יחד לא יתכן כאן:

כל אלה שבטי ישראל. ע' לעיל פר' י"ב סוף סימן א' שתיבת אלה מורה התפארות ושבח. ומהו ההתפארות בזה הלא גם בן האמה היו י"ב נשיאים. ולמה קורא לבני האמה נשיאים ולבני הגבירה שבטים. על כן דורש ר' יצחק. שמ"ש נשיאים על שם נשיאים ורוח הם העננים הנישאים על כנפי רוח ורומז למ"ש דניאל ונשא הימון רוחא וכמ"ש פר"א פרק שלשים בסופו ע"ש ותבין כאן:

אבל אלו מטות. ושבט ומטה ענין אחד הוא וכמ"ש ישעיה י' הוי אשור שבט וגו' ומטה הוא וגו' וכן שם פסוק ט"ו כהניף שבט. כהרים מטה. והשבטים יקראו גם בתורה בשם מטה ומטות. אך ניחא ליה להביא פסוק מחבקוק ששם מבואר שכשם שנשבע לאבות בשמו הגדול כך נשבע לשבטים וכמ"ש שמ"ר בפר' מ"ד בסי' ט':

ואת בריתי וכו' מעוברת היתה. הכוונה על מ"ש בס"ד אשר תלד לך שרה למועד הזה לשנה האחרת וכמ"ש במ"כ וזה צע"ג דבשלמא הגמרא דסובר שהמילה היתה ביהכ"פ כמ"ש פר"א פרק כ"ט וביום הג' אחר המילה באו המלאכים לבקרו וא"כ בהכרח לומר שהיתה השנה מעוברת שילדה לז' חדשים אך המדרש שסובר שהמלאכים באו בפסח כמ"ש לקמן פר' מ"ח סימן י"ב וכמ"ש שם סימן ח' וסימן ע' שהחימום יפה למכה וכו' ואני ופמליא שלי וכו'. וא"כ למה צריך לומר שהשנה היתה מעוברת שהרי מ"ש למועד הזה לשנה האחרת יתפרש כפשוטו בפסח של שנה האחרת כי בתשרי בר"ה נתחדשה השנה ולמ"ד בניסן נברא העולם נתחדשה השנה בניסן ולישב זה נ"ל בהכרח לומר דבזה כולם מודים שהציווי על המילה היה בפסח כמ"ש כאן אשר תלד לך שרה למועד הזה לשנה האחרת ומאחר שנולד בפסח היה ההבטחה והציווי על המילה ג"כ בפסח וגם בזה מודו לדעת הגמרא בפסוק למועד הזה כעת חיה דקאי בסוכות וקאמר שבפסח יולד יצחק אלא דבזה פליגי שהגמרא בשיטת הפר"א הנ"ל שהמילה היתה חצי שנה אחר הציווי היינו ביום הכפורים ע"פ גז"ש עצם עצם ומה שלא קיים המצוה מיד כמ"ש לעיל פ' ל"ט בסי' ח' משהורשה וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. וכן כתוב כאן בפסוק כ"ג וימל את בשר וגו' כאשר דיבר אתו אלהים היינו משהורשה כנ"ל וכל התורה היה באופן זה כמ"ש ויק"ר פר' א' ריש סימן א' אע"פ שנתנה בסיני לא נענשו עליה עד שנשנית באוה"מ. זהו דעת הגמ' והפר"א. ודעת המדרש שדורש גז"ש של ועשי עוגות כמ"ש עוגות מצות הרי שבאו המלאכים בפסח ובאו לבקרו אחר המילה שדורשים סמוכים תחלת וירא לסוף לך לך הרי שהכל היה בפסח רק שסוברים שמ"ש ויאמר ה' למה זה צחקה שרה ופסוק היפלא מה' דבר למועד אשוב היה חצי שנה אחר ביאת המלאכים כפשטא דגמרא דקאי בחג וקאמר למועד שבפסח ישוב ויולד יצחק. וא"כ בהכרח שגם המדרש סובר שאותה שנה מעוברת היתה. ע"ש בגמרא ותוספות ובהגהה שם ויתוודע ויתברר איך נתיישבו על פי דברי בראיות ולפי זה צ"ע ברש"י בחומש ריש וירא שאינו לא כדעת הגמרא ולא כדעת המדרש וע' לקמן פר' נ"ג סימן ו' גם יתכן לומר שר' הונא בר רבי אידי כדעת הגמרא אך המדרש אינו סובר כן. והקושיא מעיקרא ליתא:

הנפטר מחבירו וכו'. וכן הגירסא בילקוט כאן ואם יכוון למלאכים שבר"פ וירא היה לו לדרוש שם ולא כאן. גם לא הביא ראיה להפך על גדול מקטן וגם לא נטל רשות כלל לפטור שמפורש ואברהם עודנו עומד לפני ה' עד אחר התפלה על סדום. ונראה דכאן כתוב ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. וכן אחר שהתפלל על סדום כתוב. וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. ושני הפסוקים מיותרים דמן הסתם כן הוא. ודורשים על נטילת רשות ומפסוק ויכל למדו על קטן מגדול כנ"ל ומפסוק וילך ה' על גדול מקטן. וכמ"ש בנזה"ק בשם התנחומא הובא לשונו בביאור הרי"פ וכאן דרשו מ"ש ויכל לדבר משמע שהיה לו לדבר וכלה דבורו ודרשו ששלחו מלאכים באמצע הדבור והבין אברהם שרצון ה' שידבר עם המלאכים. ועדיין עמדה מראה השכינה ואינה מדברת. וכן המלאכים. מזה למד אברהם שצריך לפטור מהשכינה בנטילת רשות. כי גם הוא לא היה לו מה לדבר שדבר כל צרכו עם ה'. ואח"כ ידבר עם המלאכים. וכמ"ש בריש ערבי פסחים משל למלך יוצא ואפרכוס נכנס מלוים את המלך ומקבלים האפרכוס. וזהו מ"ש כאן פעם אחת פי' שעל קטן מגדול ראיה מהפעם של כאן ועל גדול מקטן ראיה מפעם הב' כנ"ל מהתנחומא ומ"ש עוד בנזה"ק בשם מסכת ד"א פרק ד'. ושם איתא נ"א שהדרשה ע"פ של כאן ויכל לדבר אתו ולגרסא זו אין ראיה ממאמר זה כי הועתק ממדרש זה לשם דרך אגב:

הה"ד ויעל. וכן הוא בילקוט דדורש ממ"ש מעל אברהם שהוא נטל רשות. וגם דרשת ר"ל מפסוק ויעל כאלו כתב ד"א ויעל אר"ל והדבר מובן:

המרכבה. לקמן פרשה פ"ב סימן ו'. והכוונה כמו המרכבה שראה יחזקאל שעליהם נישא הכ"כ בשמים ועל הצדיקים בארץ: