פירוש מהרז״ו על בראשית רבה כז:ד

תווהות היתה לפני. לשון ניחום וחרטה וכמ"ש סנהדרין ק"ח כתיב הכא וינחם ה' וכתיב התם וינחם ה' על הרעה. שפירושו שכל גזירה רעה שגוזר הש"י הוא על תנאי שאם ישובו ויתפללו תבטל הגזירה וזהו וינחם שעל ידי התשובה והתפלה נעשה ניחום. וכן כאן ברא את האדם על תנאי שישמע וישמור מצותיו ומאחר שעברו והכעיסוהו הרי ניחם על ידיהם והם גרמו הניחום לא הוא כו':

שבראתי אותו מלמעלה. וכמ"ש לעיל פר' י"ד סי' ג' שברא בו ד' בריות מלמעלה וד' מלמטה ומאחר שמקומו תמיד למטה מתגברין בו כוחות שלמטה וחוטא וזהו כי עשה את האדם בארץ אך אם היו כל כחותיו משל מעלה אף שהיה שוכן למטה לא היה אפשר שיתבטלו:

מתנחם אני. מלשון נחמה ושמחה על שיפה עשה שנתנו בארץ כתיב הכא וינחם ה' וכתיב התם וינחם אותם ב"ה בסנהדרין שם. כי מאחר שנתנה הבחירה והרשות לאדם כחפצו. ואם היה מקלקל היה קלקולו יותר גדול שהיה מקלקל גם בכחות שלמעלה וממריד העליונים:

א"ר איבו. דורש כר' יהודא מלשון חרטה אלא שסובר שהניחום שייך למ"ש בסוף הפסוק הקודם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכמ"ש חז"ל על פסוק אשר הרעותי:

א"ר לוי. סובר כר' נחמיה. והנחמה כי עשה את האדם בארץ היינו שנתן לו קברות בארץ סנהדרין שם. ומאחר שימות ויקבר לא יחטא עוד:

שבנה פלטין. עי' לעיל פר' ח' סי' ג' ביתר ביאור וש"נ שסובר שבלבו נמלך על כן כתיב כאן ויתעצב אל לבו וכן המאמר שעשה סחורה הובא ונתבאר שם:

אלא אבילות. כמ"ש לעיל ריש פר' י"א ע' מש"ש:

ז' ימי אבילות. עי' לקמן פרשה ל"ב סימן ז' וש"נ ודורש מפסוק ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ ודרשו שהם ז' ימי אבילות כי כאן כתוב ויתעצב אל לבו והיינו אבילות ואבילות הם ז' ימים כמ"ש לקמן פרשה ק' סי' ז' ואף שאין למדין מקודם מתן תורה כמבואר שם היינו שאין למדין על אחר מתן תורה אבל מקודם על מקודם למדין. וזהו לשבעת הימים ומאחר שאינו מפורש איזה ז' ימים וכאן מפורש שהיו אבילות ואינו מפורש היכן ובאיזה זמן היה האבילות על כן דורש שבא זה ולמד על זה שלא בא לסתום אלא לפרש שע"פ מדה י"ז אנו יודעים שמ"ש כאן שהיה אבלות ומ"ש שהיו ז' ימים היינו ז' ימי אבילות והכל מפורש: