פירוש מהרז״ו על בראשית רבה טו:ז

מה היה אותו אילן. לא שאלו מה היה עץ הדעת. מזה יש ללמוד שדעת רז"ל שעץ הדעת הוא שם כולל לכמה מיני עצים על דרך שכתוב ועץ פרי עושה פרי שהכוונה כל מיני עצים. וכן עץ הדעת כולל הרבה מיני עצים. רק ששואל על אותו עץ שאכלו אדם מה היה שהרי לא בא לסתום אלא לפרש ושואל היכן מפורש. ועיין ברכות דף מ' כל הענין בשינוי שמות התנאים. והביא ראיה ממנהג העולם שמאכל חטים נותן דעת באדם. וכאילו פירש בתורה חטים בהדיא:

בארזי הלבנון. וכמ"ש לעיל ארזי לבנון אשר נטע. הרי שעצי הגן קורא ארזי הלבנון:

ר' נחמיה אמר המוציא. כן הוא בירושלמי ברכות פרק ו' אך בבבלי ברכות דף ל"ח בהיפך. לרבנן המוציא. ולר' נחמיה מוציא:

שכבר הוציא. שניהם מפרשים שהכוונה של הברכה שמוציא מן הארץ לחם גמור ממש. אלא דמר סבר שכבר הוציא בימי אדה"ר ומר סבר שעתיד להוציא לעתיד כמ"ש. יהיה פיסת בר היינו מלשון פס יד משמע חתיכת לחם של בר לא גרגירי דגן:

לפת תרין אמוראין. וגירסת הירושלמי אתיא אלין פלוגתא כאלין פלוגתא. פי' כמו שחולקין התנאים בלחם כך חולקים האמוראים בלפת. ובתנחומא פרשת עקב סימן ז' א"ר חייא ב"ר יעקב יש מקום שקורין לפת לפתותא פסתא שנאמר יהי פסת בר בארץ:

אלא שלא לערב את האותיות. פי' לעולם שסובר כרבנן. ואין הטעם מחמת שפוסק כר"נ אלא שלא לערב האותיות העולם מוציא. ובירושלמי מקשי א"כ היל"ל העולם המוציא לחם המן הארץ שלא לערב לחם מן. וזה לא יתכן לעוות האותיות ומשמעותם בשביל עירוב האותיות כמו בקריאת שמע אלא שסובר כר' נחמיה. ועי' בתוס' בד"ה המוציא ברכות ל"ח שם וצ"ע שאין דברי הירושלמי אלא בסלקא דעתיה ולא למסקנא. כלומר שא"כ היל"ל לחם המן. ומדלא קאמר כן גם העולם מוציא אין לומר כן אלא דסובר כר' נחמיה:

ענבים היו. אסת"ר פר' ה' לקמן פר' י"ט סימן ה' סחטה ענבים ונתנה לו עיין ויק"ר פר' י"ב בסימן א' במ"ר פר' יו"ד סימן ב' ובסימן ח':

אשכלות מרורות למו. שאם היה כתוב אשכלותם מרורות היה משמעותו שהאשכלות שלהם היו מרורות. וכמו שאמר ענבימו ענבי ראש. שאין לפרש של אחרים. רק על ענבים שלהם. של דורות הרשעים וא"כ אינו אלא משל על פרי מעשיהם. אך אצל אשכלות מרורות משמע שהאשכלות מרורות בעצמם. ואח"כ אמר למו. אין ההכרח לומר שהוא משל. אלא כפשוטו שהאשכלות היו מרורות. ועתה הם למו ואיזה אשכלות היו מרורות אשר הם למו להרע להם. על כרחך שהכוונה על מרורות הארורים הכתובים אצל הפירות שאכל אדם ואשתו שנתקללו כולם עבורם. ולזה אמר שהאשכלות המרורות מכבר עתה נהפך למו. וזה עפ"י מדה י"ז כאלו פירש במקומו. ועיין שמ"ר פר' י"ב סימן ב' אשר לא היה כמוהו במצרים אשר לא היה בעולם ולא במצרים. וע"ש כמה דוגמאות כאלו. ע"כ אינו דורש מרישא ממ"ש ענבי אלא מסיפא ממ"ש אשכלות:

כי טוב העץ. ואח"כ כתוב ותקח מפריו הרי שהעץ עצמו נאכל כפריו. ואין אנו מוצאים בעולם אלא פרי האתרוג. וכאלו פירש שם שהיה אתרוג ועיין ויק"ר פר' למ"ד סימן ח'. ור' יוסי דורש מדת דבר הלמד מענינו שבכל הענין אינו מזכיר שם פרי מיוחד רק תאנים הרי אתה למד שגם מ"ש סתם ותקח מפריו שהיה תאנים ובילקוט הגירסא רשב"י:

הא גנב. לקמן פר' י"ט סימן ט' ושם מבואר הלימוד:

הה"ד אל תביאני רגל גאוה. וס"ד שם נפלו פועלי און דותו ולא יכלו קום. ודרשו פר"א פרק י"ג פסוקים אלו על הנחש כשנגע באילן ע"ש ודרש כאן ממ"ש שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. והיינו על שקצצו רגליו ונפל לעולם ולא יוכל עוד לקום ומ"ש שם נפלו אצל עצי ג"ע והם אמרו אל תבואני רגל גאוה. אתה רגל גאוה אל תבואני לא תבוא אצלי. ואתה יד רשעים על תנידני. וכאן במדרש כלל בפסוק זה גם על אדם וחוה שצווח האילן עליהם שלא ינודו את האילן. והיינו שלא יקחו עלה ממנו. ועיין ילקוט תהלים ל"ו:

ברת ז'. הם בנות שבע. ועיין ערוך ערך בנות שבע. והביאו ז' ימי אבל שעל ידיהן מתים. וצריכים לז' ימי אבל ועיין תוספות ע"א דף י"ד גירסא אחרת בזה:

ברת אליתא. מלשון אלי כבתולה חגורת:

ראה מה כתיב. עיין ויק"ר פר' כ"ז סימן ג'. ודעת ריב"ל אעפ"י שבכל התורה לא בא לסתום אלא לפרש אך כאן יש ק"ו שלא לדרוש כן שבענין זה רצונו ית"ש להסתיר. ק"ו מאשה ובהמה. ודעת שאר התנאים שהק"ו יש לו פרכא שצוה להרוג את הבהמה שלא לבזות האשה היינו שהכשרים יבזו אותה שאינה בכלל החטא. אך כאן מאחר שכולם בכלל העונש אין זה בזיון: