פירוש מהרז״ו על במדבר רבה ז:ד

אני אמרתי אלהים אתם. עי' שמ"ר ריש פר' ל"ב:

עד אנה ינאצוני. הנה פסוק זה כתוב בשלח לך על חטא מרגלים והמדרש דורש על חטא מתאוננים שבסדר בהעלותך והענין בזה כי חטא מתאוננים סתום הוא ואינו מפורש כלל מה היה חטאם ולא בא לסתום אלא לפרש ודרשו שמפורש ע"פ מדה י"ז שאחר חטא מרגלים כתוב עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו כתוב שני פעמים עד אנה וגם פשטות לשון עד אנה משמע שמנאצים וחוזרים ומנאצים הרי שרומז על ניאוץ אחר לבד חטא של מרגלים ודרשו שהכוונה על חטא מתאוננים שכאן גלה מה שסתום שם והיינו בתיבת בקרבו ולא אמר עשיתי עמו דרשו בקרבו מלשון קרבים וגם כאן עדיין סתום מה עשה בקרבים וגלה בפסוק בתהלים ע"ח אצל חטא מתאוננים אחר שאמר ואש נשקה ביעקב כמ"ש בתורה אצל מתאוננים ותבער בם אש ה' כתוב שם על המן לחם אבירים אכל איש ודרשו ע"פ מדה כ' וממעל א"ת אבירים אלא אברים שנבלעו באברים ואינו יוצא מקרבו וזהו בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו וזהו שאמר משה בעונש זה יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם ומ"ש המדרש והם מנאצים אותי כוונתו למ"ש עד אנה ינאצוני שניאצו וגדפו על המן ומ"ש בפסוק ועד אנה לא יאמינו בי שייך לחטא מרגלים שהאמונה שייך על דבר העתיד והניאוץ בדבר העבר וכמ"ש דברים א' פסוק ל"ב בענין חטא מרגלים ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' וא"כ בהכרח שדורש ע"פ מדה ל"א כאלו כתוב עד אנה ינאצוני העם הזה בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו ועד אנה לא יאמינו בי:

אעפ"כ למד משה. היינו מ"ש במתאוננים ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש:

ואח"כ אמרו זה לזה. היינו מ"ש והאספסוף וגו' וישובו ויבכו גם בני ישראל שחטא מתאוננים וענין האספסוף הכל אחד:

יהי' זכורים אותן הימים. היינו מ"ש בענין האספסוף זכרנו את הדגה וא"כ צ"ע מהו זה שאמר שהיינו מבשלים קדרות של בשר ואין כאן רמז בפסוקים של האספסוף על זה הביא פסוק מי יתן מותנו וגו' על סיר הבשר שכתוב בסדר בשלח ואיך הוא שייך כאן ועל זה כתוב להבין דברי חכמים וחידותם כי כאן כתוב והאספסוף וגו' מי יאכילנו בשר וגו' זכרנו את הדגה והוקשה לחז"ל פתחו בבשר וסיימו בדגים שמאחר שבאמת אכלו בשר במצרים כמ"ש בסדר בשלח מי יתן וגו' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר וא"כ היל"ל זכרנו את הבשר אשר נאכל במצרים ע"כ דורש כאן מדה ט' ע"פ מדה י"ז וכאלו כתוב כאן זכרנו את הבשר אשר נאכל במצרים וכאשר התחילו מי יאכילנו בשר וגם את הדגה והכוונה שגם כאן אמרו כל פסוק מי יתן וגו' שכתוב בסדר בשלח:

עשה יום רע. הוא ניחום אבלים שהיה עושים סעודה:

כל מעדני עולם. שמ"ר סוף פר' כ"א ופר' כ"ה סי' ג' וש"נ:

איך לחזור למצרים. שעל כך הזכירו אשר נאכל במצרים מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים:

ומי שהיה מנאץ. וכן בסמוך הם נאצו אותי כמ"ש לעיל עד אנה ינאצוני:

והיה בודקו. מראה את מי שחטא ונענש. וכמ"ש לקמן פר' ט' סוף סי' ל"ד כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו:

עד אשר יצא מאפכם. וס"ד והיה לכם לזרא ודורש שהיא חולי אסכרה חונקת הגרון שאין המאכל יכול לירד ויוצא דרך האף:

לזרא ולבוטנא. לפי מ"ש כאן נכון לגרוס לבוטנא בלא ו' שהוא פירושו של לזרא שפירושו חולי הבטן שנקרא בוטנא אך בויק"ר שם הגירסא לזרנא ולבוטנא ע"ש במ"כ:

לזרא לקרדא בערוך ערך דרדיא הגי' ר' אביתר אומר לדרדיא ופי' במ"ע בלשון יוני ורומי חולי השלשול ומ"ש או שאהיה אותן דורא במיעיהון צ"ע ובוי"ר שם ליתא:

לאזהרה. וזהו לזרה ע"פ מדת ממעל וכן זר ע"פ מדה זו:

שניאץ לאלהים. ובסמוך הם נאצו אותי כמ"ש מפסוק עד אנה ינאצוני על חטא מתאוננים שזהו פי' הפסוק והיה לכם לזרא יען מאסתם את ה' אשר בקרבכם היינו מ"ש בסדר בהעלותך בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו וזהו מ"ש בריש הסימן שמחטא מתאוננים פי' להם עונש צרעת ואע"פ שלפי הפשט ענין מתאוננים וענין האספסוף שני ענינים הם ע"פ המדות ככל המבואר בסי' זה ומדרשה הנפלאה זו וכמוהו בכמה מקומות יתבונן הקורא איך כל דברי חז"ל מתפרשים רק ע"פ המדות:

מן מעשה עגל. לעיל סוף סי' א':

ביום נטעך תשגשגי. ויק"ר פר' י"ח סוף סי' ג':

בפיהם אחת ובלבם אחת. שלא היה פיהם ולבם שוים והכוונה שהיו בהם רשעים אחדים מערב רב שעשו כן:

נטיעה לשמי. ביום מתן תורה כמ"ש והייתם לי סגולה ועי' במ"ר פ' ט"ז סי' כ'. ודורש תשגשגי מלשון סיגים ע"פ מדת ממעל ולשון הפסוק ביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש. ומ"ש ובבוקר זרעך תפריחי משמע שבערב לא היו כן וגם התחיל בנטיעה וסיים בזריעה ע"כ דורש שמדבר בכרוב שהוא מין זריעה וגדול כאילן ונטיעה גדולה וע"פ מדה ט' שבבוקר הפריחה ופי' לרעה ולמוד מסופו נד קציר ביום נחלה וגו' ומה רעה יש בפריחת זרע ע"כ דורש ח' של תפריחי בחילוף ג' כאלו כתוב תפריגי שהח' מתחלף בג' באותות גיכ"ק שנתחלף לבוקר לרעה וכמ"ש ויק"ר פר' ה' סוף סי' ה' ומפרגה בדנרין שפי' ומחליפה בדנרין:

וחבירו אומר. שלכך פתח בנטיעה וסיים בזריעה שמדבר בפשתין שהוא זרע ונקרא עץ כמ"ש בפשתי העץ. ומ"ש שנעשה גבעולין שעיקר שבח הפשתן שיהיה רך שיתחלק לחוטים הרבה וכשנעשה כמו גבעול נתקלקל ונשחת וכמ"ש במכת ברד והפשתה והשעורה נוכתה וגו' והפשתה גבעול פי' שכפי טבע הפשתה הטוב שהוא רך לא היה נכה אך שבנס נתקלקל ונעשה גבעול ונכה:

לעשותכם נחלה לשמי. דורש ביום נחלה כמו ביום נטעך וכמ"ש יעקב חבל נחלתו עכ"ז וכאב אנוש שלא קיימתם מלכותי עליכם וכאן לא פי' מ"ש נד קציר וגו' ומפורש בויק"ר שם פר' י"ח סי' ד' ועי' במ"ר שם ט"ז סי' כ':

לשון גבר. כי אנוש וגבר משמעות אחד להם וכאלו כתוב כאן גבר ופי' מכה חזקה ועי' לקמן סוף סי' ה':

שהם עשו אותה מעשה. של העגל ואינם ראוים להיות במקום שכינתי כמ"ש לעיל סוף סי' א':

מנתשת. בויק"ר שם הגי' מתשת את הגוף כפשטות של תיבת אנוש ועי' מש"ש: