פירוש מהרז״ו על במדבר רבה כא:ג

מהראה. ע' מ"ש בסי' א' ובמ"כ:

אמרו חכמים. גם מאמר זה עד שמו שלומיאל בתנחומא אין מקומו כאן אלא אצל מ"ש לקמן נשיא בית אב לשמעוני וכאן שייך מ"ש לקמן אתה מוצא בשעה וכו'. ומ"ש שמות ואינו מפרש אלא ה' שהרי שלומיאל בן צורי שדי אינו אלא שם אחד שלומיאל הוא שמו העצמי וצורי שדי שם אביו ובתנחומא הגירסא ג' שמות ובסנהדרין פ"ב הגי' ה' שמות וכן הוא בילקוט כאן וגי' זו מחוורת מכלן:

ושאול בן הכנענית. כמ"ש שמות ו' ובני שמעון נמואל וימין ואוהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית וכולן נעשו בתי אבות לשמעון והגדול מהבתי אבות נעשה נשיא שבט ובזמרי מפורש כאן נשיא בית אב לשמעוני ואין אנו מוציאים שם נשיא רק נשיא שבט (חוץ משבט לוי שנמנו כל משפחה בעצמה על פקודת עבודת המשכן היו להם ג' נשיאים לג' משפחות ועכ"ז היה אהרן נשיא השבט כמ"ש בסדר קרח אצל המטות) וא"כ מ"ש נשיא בית אב לשמעוני פי' שהיה נשיא השבט והוא בעצמו הבית אב ע"כ בהכרח שהוא שאול בן הכנענית שבשם זה יש בו לדרוש לגנאי על פי מדת ממעל שעשה מעשה כנען ובהכרח שהוא זמרי בן סלוא ובריש במדבר מפורש שנשיא שבט שמעון נקרא שמו שלומיאל בן צורי שדי הרי שאול בן הכנענית הוא זמרי בן סלוא ושלומיאל בן צורי שדי. ואין הכוונה שהוא בעצמו בן שמעון שנקרא שאול בן הכנענית והיה עדיין חי וא"כ היה זקן בן שני מאות וששים שנה והרי היה בכלל גזירת מרגלים וכבר מת וכמ"ש לעיל פ' י"ט סי' ט"ז ופר' כ' סוף סי' כ"ד ובזה נוכל לומר כמ"ש שם פ' י"ט סי' כ"א מן השיורים וא"כ יתכן שהיה זמרי הוא שאול בן שמעון משירי שיריים ונהרג כאן. ואפשר שכוונת המדרש שהי' מזרע שאול בן הכנענית דור רביעי וחמישי ועל שהיה ראש בית אב נקרא בשם זקינו ודוק וצ"ע. ועי' לעיל פ' י"ח סי' ג' כגון אליצור בן שדיאור וחביריו צ"ל לבד נחשון ושלומיאל עי' מש"ש בביאורי:

שהשאיל עצמם לעבירה. שבאמת מעולם הי' אדם גדול בתורה ומע"ט וצדיק נשיא שבט בישראל שהקריב עם הנשיאים בחנוכת המזבח ועתה נכשל והשאיל נשמתו ושכלו ליד יצרו ותאותו ונתחייב באונסין שאבד עולמו בשעה אחת והחטיא את הרבים ונפלו על ידו כ"ד אלף מישראל:

בשעה שנדקר זמרי. ויק"ר פ' ל"ג סי' ד' ולעיל פ' ב' סי' י"ד ב"ב דף ק"י:

בן פוטיאל. כמ"ש שמות ו' ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה עי' ב"ר פ' פ"ו סימן ג' שמ"ר פ' ז' בסוף:

פנחס בן אלעזר וגו'. קנאי בר קנאי משיב חמה בן משיב חמה ויק"ר שם:

בריתי היתה אתו. ובפנחס מדבר שם בפסוקים כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא היינו פנחס שנקרא מלאך כמ"ש ויק"ר ריש פ' א' וסוף פ' כ"א ולעיל פ' ט"ז סוף סי' א' שפנחס נקרא מלאך ה' צבאות וכאן דרשו ע"פ גז"ש שמ"ש שם בריתי היתה אתו החיים והשלום כמ"ש כאן הנני נותן לו את בריתי שלום ומ"ש החיים היינו שעדיין הוא קיים וסובר שפנחס הוא אליהו שהוא כסגן באראלי אש:

כאילו הקריב קרבן. כמ"ש פסיקתא רבתי פ' ב' סי' ו' כי דמים רבים שפכת ארצה לפני אין לפני אלא קרבנות שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה':

כשם שמתעסק בשבחן. שיחוס פנחס הוצרך לכתוב על שהיו מבזין אותו אך יחוס זמרי למה ע"כ דרש שיש עוד טעם על יחוס פנחס לפרסמו כדי שילמדו ממעשיו ומעשה אבותיו הטובים ופרסם הרשעים לגנותם שירחיקו ממעשיהם הרעים. ולשון רש"י בחומש במקום שיחס הצדיק לשבח יחס הרשע לגנאי כוונתו שיקשה שהיה לו ליחס זמרי בסוף סדר בלק אצל פסוק והנה איש מבני ישראל בא ולמה המתין עד כאן אלא שבמקום שמיחס וכו' וכמ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו:

זכר צדיק לברכה. כמ"ש כאן שתחלה זכר את פנחס ואת מעשהו הטוב ואח"כ ברכו הנני נותן לו בריתי שלום וגו' ושם רשעים זהו מ"ש ושם האיש וגו' ושם האשה וזהו רשעים שנים לקללה וזהו המוכה אשר הוכה את המדינית המוכה לשעבר שנהרג אשר הוכה את המדינית שחלקו עם המדינית בגיהנם ומ"ש ושם האשה המוכה זהו על הריגתה. וע' ב"ר ריש פ' מ"ט ובפירושי שם:

הכתוב מתמה עליו. במ"ש נשיא בית אב לשמעוני שלא הי' לו לחטא בזנות כשמעון ואעפ"כ חטא:

ויקחו שני בני יעקב. אחי דינה איש חרבו וגו' ויהרגו כל זכר וגו' אשר טמאו אחותם וכמ"ש ב"ר פ' פ' סי' ו' שאמר בני יעקב וכן לא יעשה אפילו בעובדי כוכבים שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו וגדרו עצמם מן העריות וזהו ופורץ גדר:

ואת מלכי מדין. במדבר ל"א ח' את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין הרי שהי' צור מלך וכאן כתוב ראש אומות בית אב שהיה ראש וראשון לכולם ושם חשבו שלישי וע' מ"ש לעיל פ' כ' סי' ז' באריכות:

צרור את המרדנים. תנחומא סי' ג' בא לדרוש שמ"ש צרור את המדינים אין זה בעבור מה שעשו כבר שהחטיאו את ישראל אלא בצירוף גם מה שהיו מתנכלים עליהם עוד להלחם בהם ולהחטיאם עוד וזהו כי צוררים הם לכם גם עתה וזהו הבא להורגך וכו' וע' ילקוט מטות על פסוק נקום נקמת ב' נקמות אחת למדין ואחת למואב אחר שיצאו מהם רות ודוד ודורש עוד בילקוט שם שמואב אחר שהחטיאו נקראו מדינים:

המצריים ואדומיים קדמו בחרב. מצרים שנאמר אמר אויב וגו' אריק חרבי ואדומיים שנאמר ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך וכן הוא בתנחומא כאן ובילקוט:

מואבים ועמונים. וכמ"ש בספרי כאן באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם מקולים וכו' והשיבו שם נשים עי' ב"ק דף ל"ח ב' ובתוספות שם. ובמ"ש כאן נדחו דבריהם שגם דעת הגמרא כמ"ש כאן עי' ב"ר פ' ע"ד סי' ט"ו מה שכתבנו שם בפירושנו ומה שלא הזכיר המדינים שקדמו בעבירה כי המדינים פרע להם מיד והרגם כולם ונשכח זכרם מן העולם ומ"ש עוד שם מדין בתנ"ך היא אומה אחרת ששמה מדין וכמ"ש לקמן פ' כ"ב סי' ד' לדעת יש אומרים אך עמון ומואב שלא נפרע מהם מיד עד אחר שיצא מהם רות ודוד צוה עליהם לדורות לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' דברים כ"ג ואעפ"י שלא נזכר בתורה רק ויחל העם לזנות אל בנות מואב גם עמון בכלל זה כי אחים ושכנים הם וכמ"ש בספרי הנ"ל ויש בפסוקים אלו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' ראי' שגם עמון הי' עם מואב להחטיא לישראל ועל כן הושוו בעונש זה גם כתוב הטעם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך את בלעם ולא פי' כאן מי שכר הרי שגם עמון שכר ועל כן זכר את עמון בתחלת הענין ובסופו אלא שמואב הי' העיקר בזה וכמפורש: