פירוש מהרז״ו על במדבר רבה כ:יד

תנחומא סימן הנ"ל:

לקלל אומה שלימה. כולל ג' ק"ו של תוכחות. א' אומה שלימה שהוא דבר גדול בעולם ועקירתו קשה מצד ההשגחה האישות ומזלם. והב' שלא חטאו לו. והג' לקלל בפה בלא חרב ולאתון שהיא בהמה וחטאה לו והכה אותה במקל ולא התבונן הרשע בזה:

לילך אחריו. שגם מאחריו היה יכול לתפסו ולהסטינו שלא תלך האתון ויקשה לפי זה למה לא שאל המדרש בפעם הראשון בשדה וכאן הוא פעם הב' במשעול הכרמים אך בתנחומא הגי' וכי לא הי' יכול לילך אחריו בשדה היינו בפעם הראשון:

שלא יצטער המלאך. זה עוד טעם ב' למה בא לפניו ואין הטעם בעבור הטורח כי אצל המלאך הכל אחד בין לעמוד לפניו או לאחריו אלא הכוונה שאין זה כבוד המלאך שילך אחריו ועל כן קדמו מלפניו:

ויעמוד מלאך ה' במשעול. הכרמים. גדר מזה וגדר מזה. ודורש שלכך פרט הכתוב כל זה ע"פ דבר הלמד מענינו איך שייך הענין כאן אצל הליכתו שהיל"ל נתיב או דרך הכרמים ויאמר משעול הכרמים ע"כ דורש משעול מלשון שועל וכמ"ש בשיר השירים שועלים קטנים מחבלים כרמים שעל כן נקרא דרך הכרם משעול על ששם הולכים שועלים וצריך לבער השועלים מן הכרמים ולא למסור הכרם לשועלים שמחבלים אותו וכאן הכרמים נמסרים ונמכרים לשועלים והנמשל שישראל נקראים כרם כמ"ש כי כרם ה' צבאות בית ישראל נמסרים ונמכרים ביד שונאיהם בלק ובלעם:

עמד לו בראשונה. בדרך פתוחה לשדה משני הצדדים לנטות ימין ושמאל כמ"ש ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה:

אלא מצד אחד. כמ"ש ותלחץ אל הקיר:

ומה היו הסימנים. באיזה אופן הם מורים על האבות:

מוצא מכאן ומכאן. ריוח שיעזור לו שתחול קללתו:

מצד אחד. שהי' עוזר לו שתחול קללתו כמ"ש ותלחץ אל הקיר ושם נסמכה ולא נפלה סימן על העזר לקללה:

במקום צר. אשר אין לנטות ימין ושמאל שתחול שם קללתו ומרומז כאן יעקב ע"פ גז"ש בתיבת צר כמ"ש ויצר לו:

על בזיונו שבזתה אותו. רמז המדרש איך שהלך חשכים ולא שם על לבו שהדברים בהשגחה עליונה שיתבונן שאין דרכו מיושרת ואם כועס על בהמתו שאין בה דעת ולא בושת ולא מכוונת לבייש ולבזות וק"ו איך ראוי שיזכה על שהולך לקלל ולעקור אומה שלמה שלא הרעה לו כלל אלא כי טח מראות עיניו ומהשכיל לבו:

שהפה והלשון ברשותו. ומי שיכול לפתוח פה הסתום יכול לסתום פה הפתוח:

שלש רגלים. שמאחר שדיבור באתון הי' בנס שפתח ה' את פיו גם התיבות והמלות שיצא מפיו לא היו מדעת של האתון אך כפי הכח הדיבור החדש שניתן בה אז והיה לבלעם להתבונן בכל התיבות שיצאו מפיה לענין הליכתו אך הרשע הזה לא רצה לשום לבו אף שדבר כזה לא היה מעולם החציף פניו והעיז לאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך אף שפתחת פיך לדבר וזהו עתה:

לשונו סרוח. מדבר בלצון ונבול פה של זנות וכוון המדרש למ"ש בסנהדרין דף ק"ה שבא על אתונו ומרומז בתיבת התעללת כמ"ש בפלגש בגבעה ויתעללו בה כל הלילה:

אנקה אחת. שרץ מח' שרצים הכתובים בתורה האנקה והכח והלטאה בסוף שמיני:

אני אי אתה יכול. אני שאני בהמה חלושה ובהמה לית לה מזלא ואני שלך וברשותך ומי יתבע דמי מידך וזהו אנכי אתונך אין אתה יכול להרגיני בדברך כ"א על ידי חרב ואיך אתה הולך לקלל את ישראל וכנ"ל:

התחילו תמיהים. כמ"ש בסוף הפר"א שזה אחד משבעה מופתים שהיו בעולם:

אמר להם אינה שלי. כשראו שאינה הולכת כשאר האתונות וחשבו שכן עושה לו תמיד אז שאלו אותו למה רוכב על בהמה מורדת בבעליה כזו והשיב להם לא הכרתי אותה כי אינה שלי ואינה מכרת קולי ע"כ אינה שומעת לי כי מ"ש אנכי אתונך מיותר שהיה די במ"ש הלא רכבת עלי מעודך עד היום הזה ודורש ע"פ מדה ט' שהשיבה על מה שאמר שאינה שלו:

שלא היה זקן. שמאחר שאמרה מעודך עד היום הזה שהכירה אותו מיום הולדו ואין הבהמות מאריכים ימים כמו האדם וביום הולד כבר נתגדלה עד שהיתה ראויה לרכיבה הרי שהיא זקנה ממנו:

כיון שדברה מתה. דייק לשון ההסכן הסכנתי היה די שתאמר אם עשיתי לך כן או שתאמר אם הרגלתי ולמה כפלה אלא לדרוש לשון סכנה כפולה שהיתה מסוכנת למות כי כל עוד נפשה בה גם מרומז המיתה במ"ש ואותה החייתי אך עתה לא החייתי כמ"ש לקמן בסי' ט"ו:

ואם חס הקב"ה. פי' שאין סוף הכוונה על כבוד בלעם הרשע אלא לדרוש ממנו ק"ו על כבוד הצדיקים על כבוד ישראל שבא לבזותם לקללם ולעקרם ושיתבונן בלעם בעצמו מהו עושה כי כל מעשה הקב"ה ללמד לאדם דעת כמ"ש יורה חטאים בדרך מי כמוהו מורה ועי' סנהדרין נ"ד א' במשנה רש"י בחומש פסוק זה:

להודיעך. בא ליתן טעם על פתיחת פי האתון שממנו נלמוד טעם על שמנע הדיבור מבהמות גם כן מטעם הנ"ל על שחס על כבוד האדם: