פירוש מהרז״ו על במדבר רבה טו:כד

ויעל משה ואהרן. וס"ד ושבעים איש מזקני ישראל וגו' עד ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:

ואז היו הזקנים. חולק על מ"ש בסימן כ"א שהרגום בעת העגל אלא בעת מתאוננים:

ויהי העם כמתאוננים. וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה:

כשראו את השכינה. ויק"ר פ' כ' סי' י"א במ"ר פר' ב' סימן ט"ז:

והיה נושך. בפניו כשמשמשו:

ואל אצילי ב"י. שמות סוף כ"ד:

והם נשרפו. הזקנים נשרפו:

ותבער בם אש ה'. הנה פסוק ותבער בם אש ה' כתוב קודם והאספסוף ולפי הפשט הם שני ענינים תחלה ענין מתאוננים ואח"כ ענין האספסוף אך על שענין מתאוננים סתום ולא פירש מה חטאם דעת חז"ל שפרשת והאספסוף בא לפרש חטא מתאוננים ופסוק ותבער בם אש ה' שכתוב קודם והאספסוף מקומו אחר והאספסוף ע"פ מדה ל"א ועי' עוד לעיל פר' ז' סימן ד' מה שכתבתי שם באריכות מה שהכריחם לדרוש כן וכן הוא בהדיא בספרי כאן פסקא פ"ו אחר מ"ש ותבער בם אש ה' אבל עדיין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה (הכוונה על ענין המתאוננים) הרי הוא אומר והאספסוף אשר בקרבו:

בקוצים שבהם. המעיין בספרי יראה דכאן חסר ומשובש והכי איתא שם סוף פיסקא פ"ה הרי הוא אומר ותאכל בקצה המחנה יש אומרים אלו הגרים הנתונים בקצה המחנה (פי' הם הערב רב) ר' שמעון בן מנסיא אומר ותאכל בקצה המחנה במוקצים שבהם בגדולים שבהם וכן הוא אומר וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין (וכן קצין תהיה וכדומה) וכן צריך לגרוס כאן ופירוש במוקצין במובדלים מעם ודעת חז"ל שלשון קצין ג"כ פי' מלשון מוקצה ומובדל ומופרש מהעם וראש עליהם ואינו מתערב בשאר העם ועי' ב"ר סוף פר' צ"ה סי' ד' מקצה אחיו ב' דעות וגם בתנחומא הגירסא במוקצין שבמחנה אלא שאינו מביא הראיה ומ"ש שמנין שאותם זקנים וכו' הוא ג"כ בתנחומא ואינו בספרי ופי' שמביא עוד ראיה לבד דרשת הספרי:

ותבער אש בעדתם. קיצור לשון הוא והכוונה שכאן כתוב ותבער בם אש ה' ובתהלים ק"ו כתוב ותבער אש בעדתם מה שם בעדתם אף כאן שכתוב ותבער בם אש ה' תבערה כי בערה בם אש ה' ג"כ בעדתם ופשט הכתוב מ"ש ותבער אש בעדתם מדבר בעדת קרח שאכלה הר"ן איש אלא שדורש כאן גז"ש משם כנ"ל גם יתכן שדורש מפשטא דקרא שאצל עדת קרח לא אמר בתורה ותבער אלא ותאכל א"כ מ"ש ותבער אש בעדתם רומז לכאן כנ"ל ולפי הפשט לעדת קרח ג"כ וכנ"ל וכן בדברים ט' כ"ב כתוב ג"כ ובתבערה:

ואף אלהים עלה בהם. בחטא קברות התאוה כתוב ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה בהם וגו' ומ"ש משמניהם פי' הגדולים והמובחרים וכן מ"ש ובחורי ישראל פי' ג"כ המובחרים והגדולים לא בחורים ממש שהוא מ"ש כאן בקצה המחנה והם ב' כ"מ ובהכרח להכריע ע"פ מדת ממעל בקצה במוקצים כנ"ל עי' לעיל פר' ד' בסימן כ' באריכות על פסוק ויוסף עוד דוד אלא שבפסוק ובחורי ישראל אינו מפורש שהיה על ידי האש ומבואר בתורה ע"פ מדה י"ז:

כשחזרו ובכו ובקשו בשר. היינו מ"ש וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר שבתחלה היו מתאוננים ואח"כ שבו ובכו על הבשר:

בשר היה. פי' בשר בהמה כמ"ש זאת החיה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו':

ויתן להם שאלתם. תהלים ק"ו ט"ו ותאותם יביא להם ע"ח ל' משמע שהפסוק מספר חסדי ה' עמהם כפי משמעות התיבות. ולא כפי הפשט ובספרי על קושיא זו הרי היה להם בשר במן תירוץ אלא שמבקשים עלילה איך לפרוש מן המקום:

ואין שאר אלא עריות. עי' שבת קל"א:

לכך ויחר אף ה' מאד. שאם כפשוטו שבקשו בשר של היתר לא היה חרה אפו מאוד ולא היה רע בעיני משה אלא שבקשו דבר של איסור וכאן מקום הפסוק ותבער בם אש ה' וכמ"ש בריש הסימן:

לכשעבר. קודם שנשרפו הזקנים לכך לא נתרעם משה שהוא לבדו רק כאן אצל מתאוננים שמתו הזקנים לראיה על הדרשה הנ"ל שמתו הזקנים אצל מתאוננים: