פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב עט:א

אפילו בלילה עט״ז אפילו ספק צואה דינה כודאי במקום שראוי לספק ולפניו כמלא עיניו וראיתי להקדים בכאן הקדמה אחת ויש בה צורך לסימנים האלו עד סימן פ״ז:

דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים. א׳ צואה לאחריו (ומצדדים). ב׳ לפניו. ג׳ במקום גבוה יו״ד או נמוך יו״ד. ד׳ צואה בחדר א׳ ופות״ח הפתח. ה׳ צואה בעששית. ו׳ צואה במים. ז׳ ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר. ח׳ צואה עוברת. ט׳ אכלל ג״כ דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי. יו״ד אשפה וצואה בהמה וחיה:

הא׳ צואה מאחוריו תוך ד״א אסור מ״ה לקרות ק״ש ולדבר ד״ת שנאמר והיה מחנך קדוש (דברים כ״ג י״ד ט״ו) וקאי אצואה וכל תוך ד״א חנייה של אדם הוא כ״כ חה״ר ושאר פוסקים. ואם קרא אפילו במקום שראוי לספק חוזר וקורא כבסימן ע״ו ס״ח וכבר דברנו פעמים רבות מזה אם הטעם דכ״מ דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני כרבא בתמורה ד׳ וכ״ת דוקא מעשה הא ליתא דהמקדים תרומה לבכורים דפריך מיניה דיבור ומחשבה הוי יע״ש. ומיהו המעיין בסמ״ע ח״מ ר״ח ובי״ד י״א השוחט ביוה״כ וי״ט ש״מ דכ״מ כו׳ דוקא אם לא יצויר בע״א משא״כ כאן שהמקום גורם ויראה דהוי דרבנן וכמ״ש רבא ברכות כ״ב זבח רשעים תועבה יע״ש ועיין קפ״ה ויבואר אי״ה לקמן גבי מי רגלים בזה יע״ש:

השני צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו וכבר ידעת מחלוקת הרא״ש ורשב״א כפי הנראה להרא״ש לא יראה קאי רק אערוה וכפשטא דסוגיין דשבת ק״ן א׳ ובצואה ליכא רק מחנך קדוש וא״כ חוץ לד״א למה אסור לפניו ויש לנו כמה דרכים או מדרבנן אסור לפניו כל שרואה. או מ״ה כל שרואה מלפניו בכלל מחנך הוי וכ״מ ראי׳ הוי בכלל חנייה אפי׳ חוץ לד״א ובחידושינו הארכנו עתה ראיתי להפר״ח כתב מדכתיב ולא יראה בוי״ו קאי נמי אצואה והיינו כל שהוא חוץ למחנהו ומ״מ לא ברשות אחרת הא ברשות אחרת גלי קרא דמחנך דכה״ג שרי ומש״ה שרי בחדר אחר אע״פ שרואה יע״ש. ואמנם לרשב״א מבואר דסובר דלא יראה קאי נמי אצואה ואפי׳ בחדר אחר כל שרואה אסור מ״ה. ולפי״ז להרא״ש אם נאמר כמלא עיניו דרבנן א״ש ברכות כ״ב ב׳ מצא צואה במקומה וכן הא דת״ר יסלקנה לאחוריו ואין חוזר ומתפלל דמלא עיניו דרבנן ספק לקולא כמו מ״ר בע״ו ס״ח ומיהו אף לרשב״א דמלא עיניו מ״ה פוסק מלא עיניו אין חוזר וקורא בפ״א במ״א ד׳ דמחנך קדוש איכא רק לא יראה וכיון שלא ידע ולא ראה לית כאן איסור תורה ולפ״ז אם נאמר לראש כל לפניו כמלא עיניו מקום חנייה הוי י״ל בזה ומיהו בלא״ה נראה מפסק המחבר כאן ס״ב דפסק כרשב״א וכ״פ בפ״א. ויש נ״מ לרא״ש י״ל כמלא עיניו אף הרהור אסור מדרבנן או לפניו הוי מקום חנייה כמלא עיניו ואלו לרשב״א הרהור חוץ לד״א כמלא עיניו מותר שהרי בערוה נמי הרהור מותר בשבת ק״ן א׳ ה״ה צואה דלית מחנך רק לא יראה:

והנה פשיטנא לכאורה מהדא דירושלמי רבי לייא וחביריו הובא בחה״ר וט״ז ובפר״ח דודאי תוך ד״א לא היה צואה דאל״כ תיפוק מחנך רק כמלא עיניו וא״כ איך פסק הוראה שם ש״מ כמלא עיניו הרהור מותר ופס״ד הוי הרהור כבסי׳ פ״ה ב׳ ומ״ז ס״ד אלא דהא בורכא דהא פסק בנתינת טעם כיון דהוי יממא ולא היל״ל רק אסור והתם לאפרושי מאיסורא היה שרי כבסי׳ פ״ה ובהכרח דרבי לייא אמר רק סתם אסור ואח״כ כשהלך משם אמר הטעם. ומ״מ הדין אמת לרשב״א כמלא עיניו הרהור מותר וכדכתיבנא. גם מדיתבי רבנן התם הא ת״ח אל יהלך במבואות המטונפות ש״מ חוץ לד״א הרהור שרי. והנך רואה דרבי לייא וחברוהי ידעין בודאי שהיה שם צואה כמלא עיניו ואסור אפי׳ בלילה דאלו מספק הא פסק המחבר בפ״א כדיעה א׳ בסתם דאין חוזר לראש ומ״ש הט״ז אפילו בספק צואה אפשר דבתוך ד״א קאמר ומלתא באפי נפשיה היא. ומה שקשה מצואה עוברת לרשב״א יבואר לקמן אי״ה שם:

הג׳ במקום גבוה יו״ד או נמוך יו״ד דהוי רשות אחרת לרא״ש אפילו רואה שרי דקרא לא יראה לא קאי עלה ולהרשב״א אסור כמבואר כאן ס״ב. ואם בעינן גבוה י״ט ורוחב ד״ט עט״ז אות ג׳ ועמ״ש אי״ה בצואה בעששית מזה. ומ״ש המ״א אות ח׳ בעוצם עיניו לכ״ע שרי לי העני א״י מקורו כעת ואי מצואה עוברת ברכות כ״ה א׳ דח״מ שרי דלאו מחנך הוי כמ״ש בחה״ר ואכתי לאו דלא יראה להרשב״א ש״מ דעוצם שרי וצ״ע מירושלמי ומסעיף א׳ כאן דמלא עיניו נמי לאו מחנך הוי רק מלא יראה ואפ״ה בלילה אסור וההיא דצואה עוברת י״ל מאחוריו מיירי. הן אמת שהר״מ ז״ל אסברה לן מלפניו בפ״ג מק״ש הי״ג שטה ע״פ המים כנגד״ה וכפירש״י כ״ה א׳ צואה עוברת מלפניו יע״ש. וראיתי שדברי האדון ז״ל בנוים על אדני האמת והשכל כמ״ש באות א׳ בלילה דבעינן מחנך קדוש והראה לע״ה כי להמחבר ודאי קשה דבע״ה ס״ז בערוה ד״ת עוצם מהני ובצואה די״א לא יראה רק אערוה ולרא״ש י״ל כמלא עיניו דרבנן יהיה חמור דרבנן מד״ת וע״כ סובר המחבר לפניו כמלא עיניו ורואה צואה לאו מחנך קדוש הוי ומש״ה עוצם לא מהני משא״כ בערוה דרק לא יראה כל שעוצם מהני עמ״ש בע״ה בט״ז אות ב׳ ולפ״ז ודאי הוא דבחדר אחר דליכא כ״א לא יראה עוצם מהני כמו ערוה כאמור ולב״ח ולאינך אה״נ דאסור כה״ג בחדר אחר כמו ערוה והמחבר למד זה מרש״י ור״מ בצואה עוברת דאיך שרי אביי לפניו הא רואה ע״כ בעוצם ועוברת סובר לאו מחנך קרינן ביה ושפיר והבן זה ועמ״ש במ״א א׳ בשם פרישה ולבוש:

הד׳ צואה בחדר אחר ופתח פתוח המעיין ברא״ש כ״ה א׳ גבי ריח רע שיש עיקר כתב מקום גבוה אעפ״י שרואה שרי דמחנך קדוש ולפ״ז צואה לפני הפתח שרי דפתח כנעו״ל וכצואה בעששית הנה תראה שהפרש יש דאפילו את״ל מקום גבוה יו״ד אע״ג רשות אחרת אסור הרואה להרשב״א מ״מ לפני הפתח כנעו״ל הפתח דמי וכצואה בעששית הוי אע״ג שרואה כיון דמכוסה גלי קרא דכיסוי מהני אף לרשב״א וכדבעינן למימר אי״ה בצואה בעששית ה״ה לפני הפתח והנה לא מצינו שיחלוק הרשב״א ע״ז רק מקום גבוה ונמוך דל״ש כנעול וי״ל ביש דלת מודה הרשב׳א דכנעול דמי ומיהו המחבר בס״ב לשיטתיה בארוך דהקשה מחצר קטנה וגדולה ועפר״ח תי׳ באחוריו י״ל בעוצם כמ״ש המ״א באות ח׳ דלהמחבר ע״כ הכין הוא:

החמישי צואה בעששית מותר דבכיסוי תליא רחמנא וברי״ף הגי׳ מחנך קדוש איכא עיין בחידושינו ואף לרשב״א דלא יראה קאי עלה גלי קרא דכיסוי מהני. (עמש״ל דכיסוי לאו רשות אחרת מקרי אלא כקבור בארעא וכ״כ הר״מ ז״ל פ״ג מק״ש ה״ט) והוי יודע דעששית האמור בגמ׳ ברכות כ״ה ב׳ עשה רש״י כלומר מחיצה זכוכית מפסיק בינו וכן אסברה הר״מ ז״ל שם ה״י וז״ל היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית מותר (וערוה בעששי״ת הכין הוא) ולפ״ז אף שאין הצואה מכוסה כלל רק מחיצה זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכיסוי ול״ד שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפילו להב״ח הביאו הט״ז ג׳ דמקום גבוה בעינן י״ט וד״ט עד״ט מחיצה לא בעינן זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכיסוי ולפ״ז אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכ״ע שהרי מריצה זכוכית מפסקת ביניהם ואפי׳ לרשב״א בס״ב דאוסר ברשות אחרת כשיש מחיצה זכוכית שרי:

הששי צואה במים לאו כיסוי הוי אע״ג גבי גילוי ערוה הוי כיסוי כבסימן ע״ד ח׳ במ״א בצואה לא כבסימן ע״ו במ״א ט׳ וכסית והאי לאו כיסוי מקרי משא״כ לגבי גילוי ערוה ועמש״ל בזה:

השביעי הוא ריח רע שיש עיקר הוי כצואה גופא ומ״ה אסורה וכרב חסדא מרחיק ד״א ממקום שכלה הריח ופשיטא דחוזר וקורא (אפילו אם נאמר בדרבנן אין חוזר וקורא) ועפר״ח סס״ב. ואם צואה בחדר אחר הביא דיעה א׳ בסתם דאין מהני הפסקה לריח רע וכן סתם בס״ג כמ״ש הפר״ח ומ״מ כל שאין מגיע לו ר״ר אף שיש בחדר ריח רע א״צ ד״א ממקום הריח וכ״מ בב״י ופרישה ממ״ש הרר״י בשם רבני צרפת ושר״מ אוסר ולהר״מ אף ברשות אחרת פוסק כרב הונא דדי באין מגיע לו ריח רע מ״מ מדכתב הרי״י כן ש״מ לדידן נמי ברשות אחרת מהני הפסקת עכ״פ דדי באין מגיע לו ריח רע וכאמור. וצ״ל דחשיב כריח רע שאין לו עיקר דהיינו במכוסה בכלי חשיב ריח רע שאין לו עיקר עמ״א כאן אות ט׳ ה״ה בחדר אחר. ולפ״ז אם ריח רע מגיע אליו אסור הוא רק מדרבנן כמו ריח רע באין לו עיקר דמ״ה מותר דהא בסעיף ט׳ לד״ת מותר באין עיקר ואי הוי מ״ה ודאי אף לד״ת אסור וכמ״ש הט״ז אות א׳ ומפרישה שכ׳ וכסית דאמר רחמנא באין ריח רע משמע דמ״ה אסיר וצ״ע דמשמע מדרבנן וכמ״ש וא״כ קרא בכ״ע אמר דמ״ה שרי כאמור. ודברי הלבוש בס״ב וס״ג לכאורה סתורים בס״ב כתב ד״א ממקום שכלה הריח ובס״ג כתב אם אין מגיע לו ריח שרי ואי״ה יבואר:

הח׳ צואה עוברת ואין עומד במקומו הנה בע״ו ס״ו פסק הש״ע לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד״א ומר״מ והב״ח פסק כן דאף לפניו די בד״א ואם היינו אומרים לפניו כמלא עיניו דרבנן דחוץ לד״א לאו מחנהו הוא י״ל בעוברת כה״ג לא גזרו ודי בד״א אבל המחבר לשיטתיה בע״ה ס״ז וכאן ס״א בהכרח ס״ל כמלא עיניו ד״ת מחנך קדוש כמ״ש המ״א כאן אות א׳ א״כ שפיר פסק בע״ו ס״ג לפניו כמלא עיניו וב״ח לשיטתיה בע״ה ס״ז והבן זה ועמש׳ל:

הט׳ מי רגלים מ״ה נגד העמוד אסור הא שותת וכ״ש מארעא דרבנן מ״מ צריך להרחיק ממ״ר כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד״א וכ״ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מדין תורה אסור ואשפה ונבלה וכל דבר המסריח דינו כצואה ומ״ה אסורים כן העליתי בחדושי בשם הרר״י וה״ה עביט מ״ר וגרף של רעי נמי מ״ה אסור ועיין לקמן סימן פ״ז בזה. עיין ר״מ פ״ג מק״ש ה״ח:

הי׳ אשפה ושריחה רע וכל דבר שריח רע מ״ה אסור. וצואת בהמה וחיה כל דמזונות שלהם מדגן אסור ועפר״ח ואי״ה יבואר בסוף הסימן וכאן אין להאריך יותר. ושמור זאת ההקדמה וכשאצטרך אליה בסימנים הבאים אי״ה ארמוז אליה: