פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב עד:א

מ״ש המחבר בס״א לבו רואה ערוה אסור והגיה הר״ב ה״ה ערות חבירו ובב״י לא ביאר מקומו ובב״ח דמ״ש מסי׳ ע״ה דאף ערות חבירו אסור לראות והנה עיניו רואות מן התורה ולבו רואה מדרבנן כדבעינן למימר אי״ה באות א׳ ואין ראיה ועט״ז כתב מסימן ע״ג למה לי החזרת פנים יע״ש וא״י דא״כ בהחזיר א׳ מהם ויקרא די ולמה מחזיר שניהם ועוד דבהכרח חוצץ בטלית על לבו שלא יהא רואה לבו ערוה ממילא לא יראה הלב ערות חבירו:

כדי עט״ז הנה תצטרך בכאן להקדמה א׳ וזו תוארה:

דע כי הדין נחלק לחמשה א׳ עינו רואה ערותו ב׳ לבו רואה ערותו ג׳ בגילוי ערוה אעפ״י שאין עיניו ולבו רואה ד׳ עיניו רואה ערות חבירו ה׳ לבו רואה ערות חבירו והנה עיניו רואה ערותו או של עכו״ם מן התורה אסור מקרא (דברים כ״ג ט״ו) ולא יראה ב״ך ערות דבר וכנראה מברכות כ״ה ושבת ק״ן א׳ דמ״ה ודרשא גמורה ההוא מיבעי ליה וכ״נ מסתימת כל הפוסקים ובחה״ר ברכות יע״ש באופן כי לאו מן התורה הוא ברוא׳ ערוה וקורא ק״ש או עוסק בד״ת ודבר קדושה ומיהו עשה דוהיה מחנך קדוש לא קאי אערוה כ״א אצואה (מש״ה בערוה די בהחזרת פניו כבסימן ע״ה ס״ו ובצואה יש מחלוקת הרשב״א והרא״ש אי לא יראה קאי נמי אצואה או רק אערוה ושבת ק״ן דמשני ההוא לכדר״י ה״ה המ״ל לצואה ברשות אחרת כבסימן ע״ט ס״ב ושם הרהור שרי. ויבואר אי״ה בע״ט) וא״כ הקורא ק״ש ורואה ערוה עובר בלאו מ״ה וה״ה כל דבר קדושה אבל הרהור מותר כדמוכח בשבת ק״ן וברש״י שם ועא״ר ע״ה זיי״ן וי״ד סי׳ א׳ בט״ז וש״ך י״ט ול״ז ובפריי שם דהרהור מותר בערוה אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוי כדיבור. והמתרגם שם עבירת דפתגם היינו עבירה בדיבור שקורא ק״ש במקום שאין ראוי (בס׳ המגיד הארכנו דהוי נמי לה״ר וגדול עונו כמו לה״ר שמכניס ד״ת במקום טומאה ח״ו):

ויש לראות אם קרא ק״ש ועיניו רואות ערוה אם מפסל לעדות ומ״ה ודאי לא דלית ביה מלקות דדיבורי׳ דעביד מעשה הוי מעשה משא״כ כאן דלא עביד מעשה וכ״ת דיוצא ידי ק״ש יקיים מ״ע זה שבוש דלאו מעשה מקרי׳ אם לא בנעשה מעשה בפועל כמו חסמה בקול שהפסיק׳ הבהמה מלאכול ומימר (עיין פי״א משכירות ופ״א מתרו׳) ועוד דהא בורכא נמי הוי דא״י ידי ק״ש כבסי׳ פ״ג ס״ה ואפי׳ להפר״ח בע״א ס״ז מודה כאן וכמבואר אלא אפי׳ מדרבנן מבעיא לי די״ל דהא דמפסיל מדרבנן דוגמת מלקו׳ ד״ת דחייב מכות מרדות כמו שיראה הרואה בפ״ט ויו״ד מה׳ עדות שכתב היה עבירה שחייב מדבריהם כו׳ משא״כ כאן דאדיבור אפשר דלא לקי מכות מרדות דלא יהיה של דבריהם חמור משל תורה ולאו שאב״מ אין לוקין ומיהו בספר שושנת העמקים בכלל מכת מרדות ביארנו דאף לאוין ועשין שאין בהם מעשה כלל לוקה מכת מרדות מדבריה׳ כמ״ש הפר״ח בא״ח תצ״ו אות א׳ וראי׳ המוציא ש״ר בר״מ סוף ה׳ נערה ובתולה יע״ש ושם יבואר אי״ה וכאן אין להאריך. וכ״מ באה״ע כ״א ס״א בקול שומע מ״מ:

באופן דעיניו רואות ערוה שלו או של חבירו מ״ה עובר בלאו ולוקה מ״מ מדבריהם ואמנם לבו רואה ערוה שלו או של חבירו יראה מדרבנן דבקרא לא מצינו לה וכ״ז כשהוא לבוש כתונת דהערוה מכוס׳ אבל בגלוי ערוה אע״פ שלבו מכוסה ועיניו אין רואות שמעצים (להמחבר בע״ה ס״ו ובט״ז ב׳) או הוציא ראשו חוץ לחלון (עמ״א כאן) אפ״ה אסור לקרות ולעסוק בתורה. והנה בי״ד רי״ש בט״ז וש״ך האריכו ודחה הש״ך דברי הב״ח דאמר דגלוי ערוה ליכא איסור כלל כ״א משום שלבו רואה ערוה יע״ש ואמת כן הוא וכ״ש להמחבר בע״ה דעוצ״ם עיניו מהני א״כ צא ופרנס ערו״ם לא יתרום יעצים עיניו ויפסיק בזרועותיו כמ״ש המחבר כאן ס״ג. ואלא מיהת בטעם הדבר הנה מדרישה שם משמע מדרבנן שאין כבוד השכינה שיהיה בגלוי ערוה ולעסוק בתורה ואמנם מט״ז שם וכאן ומש״ך שם משמע דמ״ה הוי והיינו כמ״ש הרשב״א בחדושיו ברכות כ״ד כ״ה לא יראה ערות דבר ולא כתיב לא תראה אלא לא יראה לאחרים ובחדושי הארכתי ויראה ודאי אם אחר עומד נגדו אסור מ״ה ובאין אחר מדרבנן מפני כבוד השכינה בפרישה אלא מרש״י בחומ״ש ולא יראה בך הקב״ה (עיין רא״ם יראה ט״ס צ״ל דאל״כ לא תראה בתי״ו הנוכח י״ל דוי״ו ולא יראה אין ענינו לכאן ובש״ח יראה בציר״י אפשר כן הוא) א״כ למדנו בביאור בגילוי ערוה אף שאין עיניו ולבו רואות אסור מ״ה כאמור כאן:

אמור מעתה בעיניו רואה ערותו או בגלוי ערוה דין תורה אסור אף אין אחר עמו וספק אסור וחוזר וקורא מספק אלא שבזה י״ל דאם נאמר הלכה כרבא בתמורה ד׳ דאי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק״ש ככס״ז עם ברכותיה (להמ״א שם לא להפרישה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין והבן עמ״ש שם) משא״כ אם נאמר דמדרבנן חוזר וקורא י״ל ספק דרבנן לקולא. והפרש יש בין עיניו רואות דלא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית ואלו לגלוי ערוה מהני כיסוי המים כמ״ש הט״ז וש״ך ומ״א כמו שיראה הרואה בדבריהם בי״ד רי׳ש וכאן הן אמת טעמא לא ידענא למה מאחר דלא יראה קאי אעיניו וגילוי ערוה מ״ש זה מזה ובחידושינו נתקשינו בזה ועתה ראיתי להפר״ח והרגיש בזה והש׳ך סי״ד העיר ולא תי׳ יע״ש. ולפרישה בי״ד דרבנן הוא הוי א״ש דמהני כיסוי המים אמנם מרש״י חומש אין נראה כן וכדכתיבנא ועח״מ ר״ח בסמ״ע שם והבן. וע׳ע במ״א ה׳:

ולבו רואה ערוה דרבנן הוי י״ל שפיר כל שלבו חוץ למים הקילו וברייתא ברכות כ״ה ב׳ מים צלולים ישב עד צואר״ו וקורא (ויהיה רבותא ואהכי פליגי י״א ועב״ח) מסייעא לדין כל שחוץ למים הלב ומודים י״א. ול״ק מ״ש מערוה בעששית דעיניו ד״ת ולבו דרבנן כל מי שמכוסה במים וה״ה בעששית אף שלבו רואה ש״ד ועפר״ח ולמ״ש א״ש ועיניו לא מהני כיסוי המים כמ״א שעוצם עיניו (ומהכין הוכיח המחבר ז״ל בע״ה ס״ו דינו ואין חילוק בין ערות חבירו או ערותו והבן זה) ועיין מה שכתב במ״א ה׳ מזה. ועיניו רואות ערות חבירו מ״ה הוא ולבו דרבנן והפרש יש דאלו ערותו למ״ד בע״ה דעוצם לא מהני לא יצוייר החזרת פנים עט״ז אות ב׳ שם ואלו בערות חבירו לכ״ע החזרת פנים מהני ולבו רואה ערות חבירו נמי אסור. אשכחנא פתרי דלבו רואה ערות חבירו יותר חמור דאלו ערותו מהני הפסקה בזרועותיו ולחבירו סוף סוף לבו רואה וכסו״י ביד על לבו אף לערות חבירו אין מועיל דאין גוף מכסה גוף כדבעינן למימר לקמן אי״ה:

וראיתי להא״ר ע״ה ז׳ חרה אפו בו בפרישה ז״ל יע״ש וי״ל דשומע כעונה ולהא נתכוין הפרישה ומ״ש דלתי׳ ראשון ערותו מכוסה כו׳ א״י דמלובש בכתונת דק אין אזור ערום מקרי ולבו רואה ערוה ואין להאריך דכה״ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו וביד נמי יכסה הכתונת על הלב. ואם הכתונת דק מאוד ונראית הערוה משם דינו כדין המים עמ״א ע״ה באשה כה״ג ולעיניו לא מהני כמו עששית ואי״ה יבואר עוד. יצאתי חוץ לגדרי כי הקדמה זו צורך הוא ולקמן בע״ה וע״ט אי״ה יבואר עוד:

ומ״ש הט״ז כיסוי בגד על לבו במקום ממט״ה ללבו יבואר אי״ה במ״א אות ג׳ ואות ה׳ בזה ועיין פרישה וכאן אין להאריך: