פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב ז:ב

צריך עט״ז: הנה בכאן משמע שכבר הטיל מים פעם שני וע״ז הקשה דלהמחבר גופא בקע״ח ס״א וב׳ מודה כה״ג דדי בברכה א, וכ״כ המחבר והרב בהג״ה שם ס״ב אי מחויב לברך קודם בהמ״ז קודם שיאכל משא״כ כשעבר ואכל שנית לכ״ע די בברכה א׳ ועב״ח וז״ש איך קבעו המחבר כאן בש״ע: ומ״ש במוסף אין לה תשלומין במנחה אשגרת לישן הוא ולר״י דאמר עד ז׳ שעות הכין הוא הא לדידן דקי״ל כרבנן מוספין כל היום אם עבר כל היום אז אין לה תשלומין בלילה כדאיתא בק״ח ס״ו ורפ״ו ס״א יע״ש והחילוק שמחלק הט״ז בין כאן לאכילה דשם אין קבע כו׳ ולפ״ז אם הסיח דעתו לאכול להמחבר בקע״ח ס״א וב׳ דצריך לברך תחלה בהמ״ז אה״נ אם עבר ואכל עוד דצריך לברך ב״פ בהמ״ז ולדידן שם ס״ב בהג״ה לעולם א״צ ב״פ בהמ״ז וכאן אם הסיח חל מיד חיוב ברכה ולכן שתיק הר״ב ואודי ליה בכאן להמחבר ומ״ש מי״ד סימן י״ט התם מיירי בהיו לפניו הרבה עופות ובירך ושחט א׳ ושח דצריך לברך על שחיטה שנייה בפ״ע ומאחר שנסתלקה שחיטה א׳ צריך לגומרה כולה היינו הכיסוי קודם שישחט שנית ול״ד לאכל ואמר הב ונבריך שאסור לאכול אם לא שיברך המוציא ואפ״ה א״צ לברך ב״פ בהמ״ז (קע״ח בהג״ה) דבהמ״ז אין גמר מעשה כ״א שבח והודאה וסגי בהודאה א׳ משא״כ כו׳ סובר הט״ז ז״ל דהעיקר דבהמ״ז בדידיה תליא מילתא שאם ירצה יאכל עוד בהמוציא ויברך אח״כ בהמ״ז פ״א ומ״מ א״י היאך מוכח משם דאדרבה מדכתב שבח והודאה משמע דעיקר החילוק דברכות שבח בהודאה סגי וה״נ אשר יצר שבח הוא: ועיין לבוש נתן טעם לחלק דכאן ברכה שנייה מאיליה באה בטבעו של אדם משא״כ בהמ״ז ונהנין ברצונו ומש״ה אין צריך ב״פ. ולענין הלכתא קיי״ל ספק ברכות לקולא כע״ת ונ״ץ ושל״ה ומ״א והב״ח ומורו החסיד ז״ל וא״ר אות ב׳ הסכים עיקר כש״ע וט״ז ואכתי ספק לקולא בדרבנן וחומר לא תשא ואם ירצה בלא שם ומלכות לומר הרשות בידו. והראשונה לחוב ושנייה לתשלומין כמו תפלה לקמן ק״ח ס״א מיהו להמחבר שמברך ב״פ בשם ומלכות לית כאן תשלומין דכל יומו זמני׳ ולעולם:

והוי יודע דאם הטיל מים והסיח ולא בירך ואח״כ רוצה להטיל מים יראה דצריך לברך קודם על מה שעבר חדא דס״ס הוא שמא הלכה כפסק המחבר ושמא הלכה שם בקע״ח כהמחבר דאפילו בסעודה אם הסיח צריך לברך תחלה בהמ״ז וכ״ש כאן ועיין לח״מ בפ״ד מה״ב ה״ו דס״ס לחומרא וצריך לברך ומיהו נסתפקנו בזה אי מהני ס״ס בברכות להר״מ דספק מ״ה שריא כו׳ או חומר לא תשא כו׳ (ויבואר אי״ה בפתיחה להלכות ברכות) גם רמ״א עם המחבר אין ספק ומ״מ כאן י״ל דוודאי הכין הוא שצריך לברך קודם אשר יצר לכ״ע וכדכתיבנא. ועיין לבוש ועמ״ש בסמוך מזה:

שאלה הא דקיי״ל כפסק הש״ע כל היום אפילו עשה צרכיו וקנח ושפשף ומתפלל מיד אין מברך ענ״י אם יזדמן ע״צ הקרי ספק א׳ עוד עד״מ שרוצה לטעום קודם תפלה דבר שטיבולו במשקה וכדומה אם יכול לברך ענ״י. תשובה אשיב בקצרה המעיין בטור א״ח תע״ג במ״ש יטיל וישפשף כו׳ והיינו שיברך ענ״י ותמהו עליו הב״י וב״ח ופרישה (עט״ז תע״ג אות ז׳ ודרישה שם) ואם נאמר דס״ס מחייבי ברכה כמ״ש הלח״מ פ״ד מה״ב ה״ו א״ש דס״ס הוה שמא הלכה טיבולו במשקה מברך ושמא הלכה כי״א בסימן ד׳ וא״כ לדידן בתפלה כתב הד״מ כאן דמשום ספק ברכות קיי״ל כפסק המחבר וכאן הוה ס״ס אלא מדלא נתן המחבר בתע״ג ס״ו עצה זו דיטול וישפשף ש״מ אפילו ס״ס לא מהני זהו מה שרצינו לבאר ואי״ה יבואר עוד בה׳ ברכות בזה. וכאן אין להאריך:

מ״ש המחבר ס״ב הטיל ולא שפשף משום הכון סבור הייתי רק יד א׳ אותה שרגיל לשפשף בה ואתי שפיר ההיא דיומא שהביא הב״י לסעודה יטול ידו אחד וישפשף בה וההיא דקידוש תרצה הב״ח ז״ל דלמסקנא ל״פ ומשפשף רק ביד שמאל וזה אינו דלקנח אסור בימין אבל שפשוף רשאי כדמוכח סימן מ״ג בתפילין בביה״כ יע״ש וא״כ שייך ל״פ בשתיהן וגמרא דיומא דינא קאמר אבל מדת חסידות משום הכון וכ״ש יוצא מבית הכסא קבוע דיש ספק בלא״ה משום ר״ר כמש״ל ועמ״א בזה:

הא״ר בשם רש״ל בתשובה אשר יצר קודם לבנ״ר דתדיר קודם יע״ש ומיהו תכיפה לא נתנו לאשר יצר דא״א שצריך שיטול ידיו קודם ואפילו להטיל מים ולא שפשף לא פלוג עמ״ש במ״א מזה: