פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תרו

ואם עט״ז עב״י וב״ח וא״כ לכאורה הט״ז זיכה שטרא לבי תרי דכתבו אין זקוק יותר הא רוצה רשאי וכתבו רק צריך עד שיפייס ולמדו מרב וא״כ פשטא משמע והיכי עביד דהוי איסור גם מדלא פירשו כרש״י כו׳ ותירץ שפירשו כרש״י ולמדו ממלת חבירו כו׳ ועא״ר. והיכי עביד הכי לאו איסורא אלא שא״צ ועמ״א ב׳. ע׳ בטור ולבוש פרקי ר״א באריכות וכמדומה ראיתי כתוב שזה ג״כ קטרוג מאחר שבי״ה שלום ביניהם ונקיים מכל א״כ בחיריים הם ואין להם תירוץ החומר ויצה״ר אונסם ולמה כל השנה אינו כן. ועפר״ח ביומא דכיפורא לית ליה רשותא לאסטוני להפך חובתן אבל מ״מ דידיה עביד כי ממונה על כך ומביא עונות כ״א לבד ומש״ה א״ש שעיר המשתלח חולקיה ע׳ בזוהר משא״כ בשאר ימות השנה מביא עונות ומהפך בחובתן. עבירות שבין אדם לחבירו אין מכפר יוה״כ עד שירצה חבירו ואף חלק גבוה שבו אין נמחל עד שירצה חבירו עמ״ש אי״ה באות ב׳. ע׳ מהרי״ק הביאו הפר״ח וא״ר הבא על הפנויה ברצונה הוי ב״א למקום ובאונס או בשעת עילופה הוי ג״כ ב״א לחבירו. ואפשר אונס ל״ד ה״ה היא שוגגת ג״כ מיקרי לחבירו דמחטיאה בשוגג. ואם יש לה אב י״ל פגם בכבוד אביה וכ״ש נערה בתולה קנס ובושת וכנס לאביה וע׳ בהרמב״ן ז״ל על התורה באונס ומפתה:

אם עט״ז וכ״ש כשיש טעם להמוחל שלא יגיע לו היזק דא״צ שימחול וראוי למחול כי אם אין מוחל מנ״מ גם עונותיו ח״ו לא מוחלין לו וגם אף שקצת לטובת המוחל או ש״ר ע״ז אמרו כל המעביר על מדותיו כו׳ וכפשוטו ג״כ שאם מדתו לנטור איבה וכובש מדתו מוחלין לו:

הוציא עט״ז ועמ״א ה׳ ומש״ה אם מת זה שהוציא עליו ש״ר יבקש מחילה ממנו מספק דילמא אי הוי חי היה מוחל ומהני ומסתמא כ״ה. והנה ש״ר שפוסל אותו לבד אבל אם אמר על אחד פסול משפחה ממזרת וכדומה ויש לו בנים נמצא אין לו מחילה עולמית כפשטיה אם תולדותיו מבדרין בעלמא גם אותן שיולדו אח״כ ממזרים איסורין עולם ומי יוכל למחול זה ע״כ יזכור מאד מזה מעוות לא יוכל לתקון ח״ו ועמ״א ו׳:

מתי שירצה עט״ז להתוודות בנקיות בתפלת המנחה ע״כ יטבול קודם תפלת מנחה:

רק עט״ז ואין להזכיר השם בגילוי הראש ומים זכים לבו רואה ערוה גם כן אסור רק יאמר אשמתי בלא הזכרת השם:

וה״ה עט״ז סי׳ פ״ח בט״ז ומ״א ט׳. ובסי׳ תנ״ו ותנ״ז שיעור חלה. וט׳ קבים הם רי״ו ביצים ועא״ראות י״א ואי״ה במ״א יו״ד יבואר: