פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תפד:א

והדר עט״ז מ״ש וכתב הרא״ש כיון דתקנת חכמים הוא כו׳ ע׳ ר״ה כ״ט ב׳ תוס׳ ד״ה ברכת ובפני יהושע נתקשה במלת דוקא שכתבו התוס׳ מה בא למעוטי יע״ש ולא ידענא למה נתקשה מר״ן ז״ל בזה ואמאי לא נימא דה״פ דלא מיבעיא לחם של שבת דנמי חובה לאכול אפ״ה אין מוציא כמ״ש המ״א בסי׳ קס״ז אות מ״א דמצער פטור מה שא״כ מצה חובה הוא הוי כשאר מצות וז״ש התוס׳ דוקא ביין קידוש וברכת המוציא של מצה מיבעיא דלאו הנאתן הן ולגירסא דגרס דלהנאתן נמי א״ש בפשיטות דוקא זה מיבעיא הא ברכת אכילת מצה לא מיבעיא כפירש״י שם דזהו ודאי ברכת המצוה הוי ומוציא משא״כ ברכת המוציא הוי נהנין. ואפ״ה פשיט ליה כיון דחוב הוא מוציא. והנה כבר כתבנו לעיל בפריי דהא דאמרינן בר״ה כ״ט א׳ כל המצות שיצא מוציא מטעם ערבות ונהנין לא ליתהני ולא ליברך וערא״ש ברכות כ׳ ב׳ באשה אפשר אין שייך ערבות (וערש״י חומש פ׳ נצבים לעברך בברית ערבות יע״ש) א״כ י״ל דנשים אע״פ שחייבות במצות ד״ת כל שיצאו אין מוציאין אחרים אם נאמר דל״ש ערבות גבייהו. ואמירת הגדה אפשר דאף שלא יצאה עדיין אין מוציאה לאנשים ע׳ תוס׳ מגילה ד׳ א׳ ד״ה שאף הן לחד תירוצא הם מדרבנן ומיהו לנשים מוציאה כשלא יצאו הם עדיין וכאמור וברכת אכילה מצה והמוציא נ״מ אף לאנשים וכדכתיבנא: