פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תעג:א

ואין עט״ז הב״י הבין דהמרדכי אטיבול ראשון קאי דאי יטול ידיו קודם קידוש ויברך ענ״י יצטרך בטיבול ראשון הירקות במי מלח ליטול שנית והוי ברכת ענ״י בראשונה לבטלה דהוי הפסק ומש״ה תמה הב״י כי הקידוש לחוד לא הוי הפסק כמו בשאר ימות השנה. והט״ז פי׳ דהמרדכי אטיבול שני קאי מרור בחרוסת ולאו דוקא אטיבול שני אלא אהמוציא קאי דאיצטריך ליטול שנית ולברך ענ״י להמוציא דהגדה הוי הפסק והוי ברכה ראשונה לבטלה ולישנא דגמרא פסחים קט״ו ב׳ נקיט כמ״ש התוס׳ שם ד״ה צריך. ומ״ש המרדכי משום דצריך כו׳ הגיה וראוי להיות דמשום הכי צריך ליטול ידיו בטיבול שני אע״פ שנטל בטיבול א׳ דהגדה הוי הפסק כ״ש אם יטול קודם קידוש פשיטא דהוי הפסק ויצטרך ליטול שנית לטיבול שני ולהמוציא. או א״צ להגיה וה״ק דאף דאם יטול קודם קידוש עכ״פ יצטרך ליטול לטיבול ב׳ ולהמוציא כו׳ וע׳ נ״ץ פירש כט״ז. ומ״ש בנ״ץ שם דהמרדכי סובר לטיבול במשקה א״צ לברך ענ״י י״ל אה״נ אלא כיון דקידוש הוי הפסק בפסח לפי׳ הב״י במרדכי א״כ ברכה א׳ ענ״י היתה לבטלה וממילא צריך אח״כ לברך ברכה שנית ענ״י ומיהו מ״ש הט״ז בפשיטות דהגדה הוי הפסק י״ל הא בסימן תע״ה בב״י בריש הסי׳ הביא בשם המרדכי דאם מתחלה כיון דעתו לכך ולא הסיח דעתו רשאי הביאו המ״א שם אות א׳ ומפרש מ״ש בגמרא דילמא אסוחי דעתיה היינו בלא כוונה אבל אם כיון לכך ולא אסח דעתו שפיר דמי א״כ למה ישנה בפסח מכל ימות השנה הא יש תקנה כמ״ש ועב״ח תע״ה ואי״ה שם יבואר. וע׳ לבוש בס״א כתב אם יטול קודם קידוש יצטרך בטיבול ראשון ליטול ולברך ויהיה ברכה שנייה לבטלה יע״ש ואזיל לשיטתיה בס״ו דאף בשאר ימות השנה אין מברך ענ״י לטיבולו במשקה בפסח מברך ענ״י לטיבולו במשקה (ואין המנהג כן אף בפסח עמ״ש בסמוך) וא״כ יש לפרש במרדכי כן ולא קשה קושיית הנ״ץ ג״כ ולהלכה אם נטל ידיו קודם קידוש ובירך ענ״י פשיטא כל שלא הסיח דעתו בהגדה ולא נגע במקום מטונף דאסור לברך שנית ענ״י להמוציא ולחומרא בעלמא יטול ידיו להמוציא בלא ברכה ענ״י דבגמרא אמר דלמ״א אסוחי כו׳ ועסי׳ קנ״ח ס״ז בהג״ה ובט״ז שם אות י״א דאף כשנטל ידיו לטיבול במשקה ולא בירך ענ״י ולא כיון שתעלה נטילה זו להמוציא אפ״ה לא יברך אח״כ להמוציא ענ״י כל שלא אסח דעתו וא״כ ראוי לכ״א כשיטול ידיו לטיבול א׳ שיכוין בפירוש שלא לצאת בנטילה זו להמוציא וראיה ממ״ש רש״ל בי״ד סי׳ ג׳ אע״ג דחולין לא בעי כוונה מ״מ אם כיון לנחור ולעקור היפך הכוונה פסול ה״ה כאן ועי״ד קצ״ח סמ״א בנדה שירדה להקר משמע לכאורה אף כוונה שלא לטבילה רק להקר עלתה לה טבילה וא״כ טוב יותר שקודם המוציא יביא עצמו לידי חיוב נטילה להסך רגליו או מי רגלים ולשפשף ויברך ענ״י דכל שעושה מחמת ספק לא הוי מברך ברכה שא״צ ועב״ח. ועמ״א ג׳ ואי״ה שם יבואר עוד בזה יע״ש: