פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תמז:א

פתיחה לתמ״ז

אמר הכותב דע דחמץ בפסח אוסר במינו ושלא במינו במשהו אף טעם לבד וכמ״ש בתשובת הרשב״א ז״ל סי׳ ל״ד וג״ן וכ״ה הסכמת כל הפוסקים וטעם הדבר הואיל ולא בדיל וכרת וערש״י פסחים כ״ט ב׳ ד״ה שלא במינו נמי יע״ש ועמ״א א׳ ומש״ה חלב ודם בס׳ ומו׳ עד שתחשך בס׳. והר״מ ז״ל פט״ז ממ״א ה״ט וי״ב כתב דהוי דשיל״מ וכ״כ הלבוש כאן ועי׳ מנחת יעקב בת״ח כלל ע״ד אות י״ט אף לדידן אסור לשהותו ולהר״מ א״ש דפסק פ״ד מחו״מ הי״ב דמשהו מותר לשהותו. ומ״ש הח״י כמ״ש הר״ן פסחים הנה שם כ״ט ב׳ והקשה הא לאחר פסח ג״כ אסור חמץ בעיניה רק ע״י תערובו׳ א״כ תו לא הוי דשיל״מ ותירץ שבעלי סברא זו סוברים דר״ש לא להקל בא והקשה דמ״מ דשיל״מ מ״ה בטל ומדרבנן לא הוה דשיל״מ ולקושיית הח״י ל״ש כלל תי׳ הר״ן ז״ל ומשם משמע דפחות מכזית נמי קניס ר״ש ועש״ך י״ד ק״ב אות י״ב וי״ד והר״ב כאן בס״ט מדשתיק אודי להמחבר והלכה כדיעה א׳ בסתם דיבש ביבש באלף לא בטל (ועמ״י כלל ל״ט אות ט״ז והקשה על הנ״ץ במ״ש דעת הב״י כדיעה שנייה יע״ש) והר״ב ביו״ד קל״ד ס״ב בהג״ה דוקא חביות גדולות אין בטל ואלו לטעם שלא הלכו בו בתר נתינת טעם וכל שבלע ביותר מס׳ אסור ה״ה ביבש אף חביות קטנות אסור ועפר״ח בי״ד ק״י אות ד׳ דחה דברי הר״ב בקל״ד מהלכה ושם הטעם כאן משום דשיל״מ הוי א״ש ועמ״א כאן מ״ם ובפריי לי״ד בש״ך אות ב׳ מ״ש שם ונ״מ טובא לדינא בחמץ בע״פ במינו או לענין ס״ס עי״ד ק״י בט״ז וש״ך י״ב וי״ד או ב׳ קדירות תחב כף חמץ ויש ס׳ או נט״ל וקדירה א׳ איסור ודישל״מ אפשר שא״א בו שאני אומר עי״ד קי״א. ואמנם דבר המתקלקל לא הוי דשיל״מ ועי״ד ק״ב ובש״ך אות ט׳ אי בטעם לחוד אמרינן דשיל״מ:

והוי יודע דבמינו ביבש חד בתרי בטל בשאר איסורים אף באיסור כרת דלא מצינו מחלוקת אלא בחמץ ועש״ך י״ד ק״י בדיני ס״ס דין י׳ בשם האגור מ״ש ובפריי שם. ובכה״ג כתב בהגהות הטור בשם הרדב״ז ח״ב קצ״ד וז״ל ומאן ציית למר בספק כרת אלא מותר בהנאה יע״ש וצ״ע דמשמע אף חלב יבש ביבש חד בתרי בטל. והנה אם נאמר לי״א יבש ביבש נתערב ברוב נעשה כולו היתר אף בכרת וחמץ מ״מ אם ט׳ צבורים מצה ואח׳ חמץ ופירש מאחד מהם אם הולכין אחר הרוב ובתוש׳ פסחים ח׳ ב׳ דבור המתחיל היינו מבואר דשרי באכילה ועי׳ אה״ע סי׳ י״ז וב״ח במשאל״ס לא הלכו אחר הרוב וע׳ חולין קל״ד א׳ ברש״י ד״ה וחלה ובר״מ פ״ח מה׳ ביכורים ה״ט משמע הטעם דמדרבנן אין הולכין בתר חזקה בעון מיתה ב״ש וכרת ואפשר ה״ה בתר רובא אין הולכין ובס׳ שושנת העמקים בארנו זה:

ואם היינו אומרים דחמץ דשיל״מ הוי א״ש כמש״ל. וער״ן נדרים נ״ב א׳ והט״ז בי״ד ק״ב אות ה׳ והביאו הטעם דשיל״מ במינו אין בטל כיון דסופו להיות היתר דמי לדם הפר ומדרבנן כו׳ ואף אנו נאמר בחמץ שאין כ״כ ניגוד למצה המותרת שאין איסור עולם ולאחר הפסח חמץ שרי ומש״ה אף לדידן מקרי חמץ דשיל״מ. אלא שכ״ז לא יועיל להר״ב דאיהו נתן טעם אחר יע״ש בט״ז בי״ד בק״א וק״ב. והא אנן שרינן תבשיל שמתקלקל בשהייתו וכאמור. ודע עוד שהייתי סבור לומר מ״ש המחבר בתמ״ז ס״ד י״א דחוזר וניער והוא דעת הר״מ ז״ל פ״ד מחו״מ הי״ב וי״א דאין חוזר וניער לשיטתם דלהר״מ חמץ דשיל״מ ומותר לשהותו בפסח ולמה יאכל בפסח ע״י ביטול ישהנו אחר הפסח משא״כ לדידן לא מקרי דישל״מ. ולפ״ז יצא לן דין חדש כמו שאגיד:

שאלה ראובן ושמעון היו להם תבואה ונתערב מתבואת שמעון בראובן במינו ויש רוב בתבואת ראובן ואח״כ נדר ראובן הנאה משמעון ומכל מה שלו אם מותר מהתערובות שנתערב כבר: תשובה לכאורה למה דקיי״ל נדרים הוי דשיל״מ מה״ת יאכל באיסור ישאל על נדרו ערש״י ריש ביצה הטעם דדשיל״מ לא בטל. ולמ״ש הר״ן הטעם הביאותיו לעיל משמע היתר בהיתר ממש במינו אף לרבנן דר״י לא בטל מ״ה דומיא דדם הפר ושאני התם עולין אין מבטלין היינו שניהם היתר דלא כפירש״י ותוס׳ מנחות כ״ב ב׳ א״כ בלא״ה אין בטל מקודם וה״ה חמץ במצה במינו נתערב קודם שש דלא בטל וכשהגיע שש ושבע לא בטל למ״ד חמץ הוי דישל״מ עש״ך י״ד ק״ב י״ג י״ד ועמ״ש בפריי שם. וע׳ ביצה פ״ה מה דאמרינן הרי שנתערב יאכל הלה וחדי. שוב ראיתי למ״ש הר״ב בי״ד ק״ב ס״ד ובש״ך אות י״ב והוא מאו״ה דכל שלא היה ניכר האיסור פ״א בפ״ע לא הוה דשיל״מ כמו גיגית כו׳ כ״ש כאן כיון שנתערב מקודם אפי׳ לא נתבטל בטל הוא עכשיו כדאמרן. וא״כ להר״מ ז״ל פט״ו ממ״א ה״ט דחמץ מטעם דשיל״מ קאתינן עלה ופ״ד מחו״מ דחוזר וניער לכאור׳ חולק אמ״ש הר״ב בק״ב ס״ד וכדכתיבנא:

ודע דסבור הייתי לתת תבלין למ״ש האחרונים ז״ל להר״מ דחוזר וניער דוקא בממש דהיינו לח בלח הא טעמו לבד מודה הוא דכשיש ממש הוי דשיל״מ ישהנו אחר הפסח לדעתו ז״ל דמותר בשהייה אף דר״ש קניס כל שלא עבר ב״י לא קניס ולאו מטעם ביטול או מ״ה הוא דשיל״מ ער״ן פסחים למ״ד ושו״ת צ״צ בענין ביצה טריפה בי״ט הוי דשיל״מ משא״כ טעמו לבד לא הוי דשיל״מ כמ״ש הר״ב בי״ד ק״ב ס״ד ומש״ה אין חוזר וניער. ואי קשיא אם כן טעמו ליבטל אף נתערב תוך הפסח י״ל דודאי גם הר״מ ז״ל סובר חמץ כרת ולא בדיל החמירו במשהו והוצרך לטעם דשיל״מ כמ״ש הכ״מ שם ה״ט דמש״ה אמרו ר״י ור״ל כו׳ ולא חשבו חמץ דהוי דשיל״מ. וכן מ״ש הר״מ ז״ל שם בהי״ב אל תתמה על חמץ ג״כ לתרץ קושיא זו ולעולם תרתי טעמי איתנהו בחמ״פ וכדאמרן:

ולאחר ההתבוננות ראיתי כי מ״ש הר״ב בי״ד קל״ד ס״ב דחביות קטנות בטל הוא הם דברים ברורים להלכה ושאני חמ״פ דהחמירו כמה חומרות מש״ה יבש ביבש לא בטיל. ולא כמ״ש הרשב״א ז״ל בתפ״א ק״ו ובתשובה למ״ד וג״ן דלא הלכו בו בתר טעמא. והוכחה לזה ממ״ש פסחים למ״ד א׳ אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו במינו ושלא במינו במשהו כרב משמע ודאי דממש כרב סובר ונהי דלאו מטעמיה מ״מ בגוף הדין סובר כרב והשתא לרב במינו במשהו לרב אף ביבש כמ״ש ר״ת לאחר חזרה (עתוס׳ מנחות כ״ב ד״ה מכאן כו׳) (והא דתנן דתרומה בק״א בטילה בחולין מתוקנין יע״ש) וגזר רב שלא במינו אטו מינו ה״ה ביבש ממילא רבא נמי סובר כן. ואף שאין לנו הכרע דהר״ב יסבור כן שבתמ״ז ס״ד וסי״א ותנ״ג במ״א ו׳ קמח בקמח מקרי לח בלח א״כ אין ראיה מביצה ל״ח ב׳ לר״י חטין בחטין לא בטיל די״ל דמיירי בקמח ועתוס׳ מנחות ויבמות פרק הערל מזה ולכאורה אדרבה ישניגוד לזה ממ״ש הר״ב בת״ח כלל מ״ה ד״ו ובמ״י ח״י נתן טעם לדשיל״מ ולא נתן טעם הר״ן הובא בט״ז י״ד ק״ב ה׳ וקלסיה משום דקשיא ליה יבש ביבש בדשלי״מ ליבטל. עכ״ז אני אומר דהר״ב מסברא דנפשיה החמיר בחמץ מדאמר במשהו כרב וסובר כר״ת ומשום חומרא דחמץ והלכה כדיעה א׳ וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ועי׳ ע״ש כתב יבש ביבש לא בטל במינו דוקא דשיל״מ וקשה הא להר״מ ז״ל אף אינו מינו סובר הטעם בחמץ משום דשיל״מ בפט״ו הי״ג ממ״א ועש״ך י״ד ק״ב י״ד י״ל דה״פ די״א דיבש בטל בא״מ וכ״ע סברי חמץ דשיל״מ ובמינו דלא כהר״מ ובאינו מינו בלח במשהו משום כרת ולא בדילי וי״ל גם דברי הע״ש כן ואי״ה בפנים יבואר:

ודע דבנוקשה יבש ביבש י״ל לכ״ע בטל חד בתרי דלטעם דלא הלכו בו דערלה א״כ אין חילוק בין לח ליבש בתרומה מקרא ממנו וכפלו בשיעורין דערלה וכ״ה להיותם איסור הנאה משא״כ חמ״פ ומ״מ הלכה כדבריו ז״ל:

הנה יבש ביבש עכ״פ מידי ספיקא לא נפקא כי הנ״ץ בתמ״ז אות ט׳ דעת הש״ע כדיעה שניה והיינו ממ״ש המחבר בס״א ל׳ המ״מ ויבואר אי״ה בפנים לכן הסומך להקל כשיש עוד ספק דהוי ס״ס אין גוערין בו ובדרבנן לא בעינן

נולדו יחד וכאן הוי כנולדו יחד ואם נפל א׳ לים יבואר אי״ה בפנים. ועמ״א תס״זאות ד׳ ביבש ונאכל מהם דשרי והיינו אם חמץ לא מקרי דשיל״מ:

חמץ יש בו חריף בארש״ט מסובין חמוצים אבל בחומץ חריף וקבל טעם חמץ בפחות מששים יבואר אי״ה בפנים. וע״ל בפסח אסור מדרבנן ומיהו יין שרף הנבלע בכלי דחזק הוא י״ל דהוה מ״ה אסור כשאין ס׳ נגדו ועשו״ת הרשב״א ז״ל דהא דלא אסרה תורה כ״א קדירה ב״י ועי׳ שו״ת הר״ב סי׳ כ״ח וכ״כ בד״מ א׳ דהיכא שיש צדדים להתיר סומכין אשאלתו ואי״ה יבואר בפנים. עי׳ בהנהגות או״ה בסדר ג׳ החקירות דאיזו שעה ואיזה יום ובפנים אבאר אי״ה כ״א במקומו הראוי לו:

במשהו עט״ז הר״מ ז״ל פט״ו מהלכות מ״א ה״ט וי״ב ועכ״מ שם דרבינו מתרץ למה לא אמרו בע״ז ע״ג ב׳ חוץ מחמץ דמשום דהוי דשיל״מ הא טבל נמי נתן הר״מ טעם דאפשר לתקנו וכהיתרו כך איסורו דהוי דשיל״מ והרא״ש תי׳ דחמץ אף שלא במינו במשהו לא חשיב לה.ולהר״מ אף שלא במינו משום חומרא דחמץ נתנו עליה דין דשיל״מ. והרא״ש בע״ז נתן טעם דלא בדילי כו׳ ומ״מ לדידה ג״כ משש עד שתחשך בס׳ או כמ״ש מהרא״י ז״ל עמ״א ה׳ דע״פ בדילי דהוי זמן הביעור א״כ נוקשה חוסר במשהו כנראה ממ״ש הט״ז אות י״ט אבל באות ד׳ הביא מ״ש הרא״ש ז״ל בפסחים למ״ד דעד הלילה אין כרת לא החמירו ואי״ה יבואר שם והנה לכ״א מהטעמים לכאורה קולא וחומרא. חומרא ע״פ במינו ממש למ״ד דהוי דשיל״מ אוסר במשהו ולמ״ד כרת בס׳ וקולא כף של עכו״ם בלוע איסור וחמץ דשיל״מ הא לאחר הפסח נמי דוקא ע״י ביטול ועשו״ת צ״צ ביצה טריפה בי״ט דמ״מ הוי דשיל״מ. ומי שנדר שלא לאכול ח׳ ימים בשנה מין ידוע בלי התרה וע״ד רבים וכדומה באותן שאין להם הפרה אפ״ה י״ל לא בדיני לחוד במשהו וזה לא שמענו ועסי׳ תרי״ב במ״א ו׳ ותה״ד קמ״ז ותוס׳ ר״פ לענין בדיקה אבל ליגע אפשר אסור עסי׳ תמ״ו ט״ז ומ״א ה׳ ומ״ש בס״ב דמותר להשהותו ביום טוב האחרון באות ד׳ ותס״ז ס״י וט״ז י״א נט״ל נמי יע״ש ולבוש שם דהוי תרי דרבנן. וא״כ במינו פחות מס׳ או נוקשה במו״מ פחות מס׳ בי״ט אחרון משהין דהוי תרי דרבנן ולא מטעם דסומכין אשאלתות. ובפסח תרי דרבנן כמו משהו ונט״ל בסעיף י׳ לקמן אי שרי לשהות לאחר הפסח או למכור לעכו״ם חוץ מדמי איסור ועט״ז תס״ז אות ט״ו ובח״י מ״ו וצ״ע בזה. ובמ״א שם י״ד דהוי ספק י״ט ספק חול והיינו כ״ש דבקיאין בקביעא דירחא לכן מתירין לשהות אבל בשאר ימי הפסח י״ל אף תרי דרבנן אסור להשהותה וגם בי״ט אחרון למכור לעכו״ם בנפסד ונתקלקל צ״ע ואי״ה שם יבואר עוד ובס״י לקמן בנט״ל ומשהו:

אמר הכותב ראיתי להעתיק בכאן קצת דין מחודש השייך לי״ד ואגב גררא קצת פלפול:

דע דנוקשה אע״פ שיבש כמה שנים כשנפל בתבשיל נתרכך ומשהו עכ״פ איכא כמ״ש בתה״ד בסימן קפ״ו הביאו המ״א ה׳ ול״ד לס״ה עמ״א אות ל׳ ולפ״ז בב״ח בשר יבש כעץ כמה פנים אם נפל לחלב י״ל דנתרכך. וגיד הנשה דאין בו טעם ופליטתו אין אוסר עבי״ד סי׳ ק׳ ס״ב. ואעתיק שאלה א׳ וזו תוארה:

שאלה גיד הנשה שנפל לכלי ראשון ואין ס׳ אי שרי ואי כ״ש אי שרי ואם ספק אם יש ס׳ אי שרי: תשובה אין בג״ה בנ״ט ויראה פליטתו הא דם יש בו וכל הגידים מליאים דם ובלא מליחה עכ״פ אוסר עד ס׳ משום דם ובספק הוי דם שבשלו וספק לקולא כבסי׳ צ״ח. וכלי שני חמור מכ״ר למ״ד מפליט ומבליע לא מבשל הו״ל ספק תורה ומיהו בכ״ש ס״ס הוי אף למאן דמחמיר בק״ה שמא אין מפליט ושמא היה ס׳ ובכבוש כה״ג י״ל והבן: