פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב תמו:ה

ה״ז דוחפו כו׳ עט״ז הואיל ואין מחזיר לשורפו עמ״א ה׳. ועב״י בחה״מ אסור ליגע ואפשר אף בע״פ משבע אסור ליגע אף דלית כרת דהא בפסחים י״א א׳ קוצרין אבל לא גודשין ובר״מ ה׳ חו״מ פ״ז הי״ז אלמא דוקא משום פסידא או עולי רגלים הקילו הא לא״ה לא והתם לאו איכא. ועסי׳ תל״ה במ״א א׳ ובתה״ד קמ״ז ביה״כ כרת ואיכא למיגזר כחמץ דעדיפא קאמר. ועפר״ח כאן ובסי׳ תרי״ב מותר ליגע באוכלין ביה״כ וכתב בסי׳ תע״א מותר לפרר מצה בע״פ הואיל דרבנן הוא יע״ש. ולפ״ז אפשר נוקשה דרבנן מותר ליגע בהן. ובלעקיכ״ן נירן בורג״ר וכדומה אם נאמר דדין חמץ נוקשה עליהן ואי״ה בתס״ב יבואר ובת״\נ אוסר להשתכר באיסורי הנאה שם יבואר אי״ה אם בנוקשה דרבנן אי שרי להשתכר כה״ג ומהא די״ד קצ״ג סתם יינם להמחבר אסור ע״ז שאני ואיך שיהיה ליגע בנוקשה משמע דמותר:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. עי׳ במ״א תרי״ב אות ו׳ צריך ביאור כי דבריו עמוקים תמיד כדרכו הטוב. הנה בב״ח תרי׳א להמ״מ והר״ן משמע קניבת ירק ממנחה ומעלה דיש פת בסלו הא קודם לא יגע שמא אכל וההיא דמדיחה אשה ידיה במים ונותנת לתינוק בא״א ליקח מעצמו וע״ז כתב דוחק להעמיד בכך ועי׳ תה״ד קמ״ז כתב דאל״כ הדחה אסור. והביא עוד מיומא י״ד אף לרבי יהודה דאונן כ״ג אין מקריב גזירה דלמא יאכל בי״כ שרי דכ״ע לא אכלו ה״ה כאן דשרי ליגע ועפר״ח ולפ״ז משמע המתענה בנדר דכ״ע אכלו אסור ליגע אבל בתה״ד שם בשם הר״ח א״ז דשרי אע״ג נזיר אסור ליגע כו׳ ע״כ הקשה עוד דמה פריך ביה״כ אונן לא יקריב תקשה ליה מכל יה״כ וע״כ דידע המקשה דיה״כ לא יאכל דמתענה לגמרי אלא הפי׳ דכ״ג אין מקריב שמא יאכל לאו דעוסק בנגיעה דז״א ועוד הא אין ראוי לאכילה כך חי אלא יטעה בדין שיסבור דמותר להקריב ולאכול באנינות דהדיוט אסור להקריב ופריך א״כ ביה״כ שמתה אשתו לא יקריב אונן דיטעה בדין ויאכל אונן בשאר ימות השנה ומשני הכי השתא ביה״כ ודאי לא יטעה דבלא״ה מתענה הוא ולא יטעה למיכל לחם הפנים וכדומה אם חל בשבת ואי דידעה בשאר ימות השנה יש היכרא דאין מקריב משא״כ אי יתירו בשאר ימות השנה להקריב יטעה ויאכל דיטעה בדין אבל לחוש מתוך שעוסק בנגיעה זה לא עלה על דעת המקשן ג״כ וא״כ מ״ט דהמ״מ והר״ן בקניבת ירק דאסרי קודם מנחה וע״כ הטעם דעוסק לתקן לאכילה גזרו בתענית דהא בנגיעה בעלמא ל״ג בתענית הא כשאוכל בחמץ אסור אף במגע וי״ל בין ראוי לאכילה ובין קניבת ירק דאין ראוי כ״כ ובספי״א דמנחות יבואר אי״ה בסמוך:

ועי׳ בתוספות ישינים ביומא אטרודי וישכח מתוך צערו א״כ י״ל דפריך ביה״כ כה״ג לא יקריב ומשני כו׳ ולמ״ש רש״י ז״ל דבעינן דרך גדולה קשה א״כ אכתי מאי פריך יה״כ לא יקריב כשגירש ומתה אשתו דהא ודאי לא יטעה בדין בשאר ימות השנה דלאו אונן הוא דגירשה וצ״ע קצת. ולפ״ז המתענה בנדר יום א׳ בשנה מ״ה הוה או נשבע אסור לתקן מידי דמאכל ועכ״פ מה שראוי לאכול כך אסור וכמ״ש בירושלמי פ״ד פסחים הביאו המ״א יע״ש בהלכה ד׳ על משנה מקום שנהגו לאכול צלי כו׳ דמ״ה לחם הפנים כשחל יה״כ בשבת מתחלקות לערב וכ״ש מי שמתעסק לאכילה דאסור אפשר לכ״ע אף להר״ב בהג״ה וכאמור. ועמ״א כאן ה׳ ואי״ה שם ובתרי״ב יבואר עוד. ובסי׳ תקכ״ז ובה׳ ר״ה מי שמתענה כו׳ יבואר עוד אי״ה: