פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שסח:ד

וזה עט״ז שס״ו אות ז׳ יע״ש. והנה בקצת דפוסי הש״ע כתוב כאן מלת א״ז ראוי שיאמר כו׳ ובקצת ש״ע כתיב או בוי״ו ועתו״ש וראיתי בא״ר שס״ו אות י״ז הבין כן בט״ז דמלת או בוי״ו ראוי להיות והיינו אם נתוספו דיורין בעיר ראוי שיאמר בפי׳ בתחלת הברכה כן ואין חשש אף נתמעט אח״כ מכשיעור והמעיין בב״י משמע שאין תלוי זה בזה דאף לדעה א׳ בשס״ו ס״ט שיאמר בפי׳ כן ולכל מי שיתוסף אפ״ה צריך שלא נתמעט משיעור דלדידהו הוי כתחלת עירוב וע׳ לבוש שם וצ״ע והיה נראה לכאורה מלת אז בזיי״ן וה״פ בעיר שרגיל בה שיתוסף דיורין אז ראוי שלא לסמוך על שנתמעט פחות מכשיעור לדידהו הוי תחילת עירוב ואף התנו בפי׳ עליהם לא מהני ואם בעיר כזו ראוי לפסוק כדיעה א׳ בסתם בשס״ו דיאמר בפי׳ לכל מי שיתוסף ואז אין חשש כלומר כיון דרואין תמיד שלא יתמעט מכשיעור וכעין מצה שלנו שנשארה שלימה וכל שיש ששה ביצים או ח׳ לכל דיעה די אף להרבה ב״א אין חשש כלל. ומ״מ אנו נוהגין במצה מע״פ לע״פ ותהיה שלימה כל שבתות השנה עד ע״פ הבא מסירין הא׳ ומניחין השנייה שם וחולין על הכותל ואין בזה ביזוי אוכלין שלא יתעפש ועיין ה״פ באפיקומן: