פרי מגדים על אורח חיים, משבצות זהב שסג:ה

מעצי עט״ז דכל העומד לפזור כפזור דמי אלא תי׳ א׳ עיקר דלהמחבר בס״ב בלא״ה כ״ש וא״צ אצבע א״ש בפשיטות וגובה יו״ד טפחים אין קושיא עיין באר הגולה אות ע׳ ועיין תוס׳ שבת אות י״ג הביא תוס׳ עירובין פ׳ ב׳ ד״ה אבל יע״ש. והנה משמע כל דבר שמ״ה בעי שיעורא כשופר ולולב בארכו אע״פ שברוחב אין שיעור פסול כתותי כו׳ וכ״ד דמדרבנן בעי שיעורא באורך לחוד כמו גבוה י״ט לא החמירו וקורה מדרבנן בעי רוחב טפח אף בדרבנן פוסל ולולב בי״ט שני במצוה החמירו יע״ש בתוס׳. ומיהו יש להסתפק בדבר דמ״ה בעי שיעור בגובה אם מ״ה פסול בכתותי או רק מדרבנן ונ״מ ב׳ מחיצות ולחי אשירה כה״ג עמ״א א׳ וב״ש ב׳ די״ל שמ״ה (א׳) ותו״ש כאן אות י״ג ועי׳ אה״ע קכ״ד בח״מ א׳ וב״ש ב׳ די״ל דקושיית הח״מ איך כתב הגט בט״ל משמע לגמרי הא י״ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי רק לחומרא ולא לקולא יע״ש. ועסי׳ תקפ״ו ס״ג ותרמ״ט ס״ג ומצות לאו ליהנות נתנו אף במצוה דרבנן וכה״ג מצוה חשיב אע״ג דמטלטל מידי דרשות משא״כ בשע״ב סט״ו סולם אשירה אסור לעלות בו יע״ש ועמ״א אות ז׳ ואי״ה יבואר שם: